סמ"ר שלו דגן ז"ל

קורות חיים

שלו, בן יואל ופלור, נולד ב 15/11/2002 בבית החולים רמב״ם חיפה, אח תאום של עומר יבדל״א, התגורר וגדל בקרית ים, שלו למד בבית הספר היסודי שבקיבוץ אפק, חטה"ב יהונתן נתניהו ובתיכון אורט בקרית מוצקין.

מיום היוולדו שלו ועומר לא עזבו זה את זה, הם תמיד היו יחד, היה ביניהם קשר מיוחד, תמיד אחד בשביל השני, אהבו, דאגו ותמכו זה בזה, צחוקים, הומור וחיקויים אפיינו מאד את הקשר ביניהם, בכל מקום הם בילו יחד וחלקו חברים משותפים, הם הבינו אחד את השני בלי לדבר.

שלו היה פשוט קסם גדול, תמיד הפיץ טוב, שמחה ואהבה, הוא היה המנוע של הרבה אנשים, לכל מקום אליו הגיע האווירה התרוממה בשנייה והחדר מיד הואר, אי אפשר היה להתעלם מהיופי והחיוך הכובש התמידי ומעל לכל מהעיניים הטובות, הקורנות ומטוב הלב שאפיינו אותו כל כך, כל מי שהכיר אותו התאהב בו מיד, הוא לקח את החיים בריצה וניצל כל דקה עד תום, ״צריך להנות מכל רגע וכמה שיותר״.

שלו היה מנהיג מלידה, תמיד בראש, הכריזמה והעוצמה שלו סחפו רבים אחריו, הוא ידע לנתח מהר כל מצב ולקחת את ההחלטה הנכונה באופן מעורר הערצה, תמיד עם הומור, שנינות וחוכמה, כל מי שמכיר אותו מתאר לוחם בנשמה, מאלו שבוחרים לצאת איתם לקרב, מאלו שיתנו הכול בנחישות, מחויבות, חריצות, רצינות ומסירות רבה, הוא תמיד אמר ״כשעושים משהו צריך לעשות אותו מכל הלב״.

הוא תמיד פעל בדרכי נועם ובחביבות כדי לקדם את צדקת הדרך וההגנה על חלשים גם במחיר של ויתור עצמי, הלך בעוז ונחישות אחר האמת הפנימית שלו עליה מעולם לא ויתר, הוא תמיד דאג לכולם ושם עצמו במקום אחרון, עזר לכל מי שצריך ודחף קדימה.

שלו השקיע והצטיין בכל דבר אותו עשה, הוא היה מאלו שלא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להצליח, ספורט היה התחביב הכי גדול שלו, בכל בית ספר הוא היה חלק מהנבחרת ויצג את בית הספר בתחרויות, הוא היה רץ כמו מטוס ואי אפשר היה להתחרות בו בריצה, כבר מגיל קטן הוא שיחק כדורגל בקבוצות שונות ומאוחר יותר כשהיה נער שיחק בליגה בתפקיד מגן ימני בצור שלום ובמטה אשר.

שלו היה winner אמיתי והצטיין בכל דבר בו עסק ולמרות כל המאפיינים הטובים שאפיינו אותו היה מאד צנוע בדרכו ותמיד התייחס לכולם באהבה וכבוד, ״אהבת חינם״ הייתה המוטו שלו.

כבר מילדות שלו חלם להיות לוחם, ב 9/12/2021 התגייס לצה״ל, בשל נתוניו הגבוהים זומן למבדקים לתפקידים מובחרים אך בחר להיות לוחם בגדוד 51 בגולני ולהמשיך את המורשת המשפחתית ואת דרכו של אביו שהיה אף הוא במסלול לוחם באותו גדוד ומאז מלווה את גולני מזה 30 שנה, בסיום הכשרת הלוחם שלו קיבל הענקות הצטיינות חטיבתית ומחלקתית ממח״ט גולני ברק חירם ומהמ״מ לוי וינטר על היותו לוחם מצטיין.

שלו היה מחובר מאד למדינה, תמיד אמר: ״אני מוכן להקריב את החיים שלי למען המדינה, כדי שאתם תחיו חיים טובים יותר, אני לא פוחד מזה״, שירת התקווה עוררה בו גאווה והתרגשות גדולה עד דמעות.

שלו שירת בתפקיד משק קשר בחפ״ק של רובאית ג׳ בגדוד 51 של חטיבת גולני, כמדי בוקר, כך גם ביום שבת ה 7.10.23 בשעה 5:30 שלו יצא לסיור חפ״ק שגרתי ברכב משוריין מסוג דויד לאורך גדר הגבול עם עזה יחד עם הסמ״פ עומר וולף שהיה מפקד הפלוגה באותה שבת, ושני חיילים נוספים מארו עלם ואיתי זרביב (נהג הרכב), ב 6:29 כשהחלו המתחים הכבדים לעוטף הם נסעו למרחב מוגן שנמצא במוצב התכנסות בשם ״הבית הלבן״, בכניסה לקיבוץ נירים, ב 6:30 התקבלה הקריאה הראשונה מהתצפיתנית בקשר בה נאמר להם שהגדר הפנימית מול נירים נפרצה באמצעות שופל (סרטון נפוץ מאותו יום) ועשרות מחבלים נוהרים לכיוון המכשול, הם מיד עלו על הדויד ונסעו למקום, ב 6:34 המחבלים פרצו את הגדר החיצונית (ה״מכשול״) ומחבלים רבים חצו את הגבול, שלו יחד עם חבריו לצוות החפ״ק תפסו עמדה באזור המטעים שם הם לחמו מול מחבלים רבים לראשונה, בזמן זה שני רכבי דויד נוספים ששהו בבית הלבן קיבלו הוראה להגיע לאזור והצטרפו אליהם כעבור כ 10 דקות, הם היו בסה״כ 9 חיילים ברכבי הדויד (ברכב שלהם 4, ברכב נוסף 3 לוחמים ורכב שלישי עם 2 לוחמים), במקביל אליהם היו שני טנקים נוספים שתפסו עמדות בסמוך לגדר, אחד מכל צד, 4 חיילים בכל טנק, ונמר עם 7 חיילים שתמרן ביניהם, סה״כ 24 חיילים, במשך 40-50 דקות התקבל מספר גדול של דיווחים מתצפיתניות הגזרה על חדירה של עשרות מחבלים ממספר נקודות שונות לאורך הגדר חלקם על אופנועים, רכבים או ברגל הם תפסו עמדות לאורך הגזרה במטרה לחצוץ בין המטעים לישובים, נלחמו עם מחבלים והגנו בגופם על הישובים תחת גזרתם (עין השלושה, נירים, ניר עוז ומגן) כפי שעומר הנחה ״אף אחד לא עובר אותנו״, סמוך לשעה 07:00 התקבל דיווח תצפיתנית על התקדמות מחבלים לכיוון הבית הלבן, שנמצא בכניסה לקיבוץ נירים, באותה עת שני הטנקים נפגעו מירי נ״ט והקשר עם הבית הלבן ניתק ב 07:09 עומר נתן הוראה לאחד מרכבי הדויד להישאר באזור המטעים ולרכב השני לחבור אליו ולנסוע יחד לכיוון המוצב, כדי להבטיח שהמחבלים לא נכנסים לנירים משני הצדדים, כשהגיעו למוצב התגלו לעיניהם עשרות מחבלים בתוך המוצב והמפקד נתן הוראה לרכב הנוסף להישאר בכניסה למוצב ולנהג הרכב בו היה שלו לבצע איגוף אחורי כדי ״להפתיע״ את המחבלים מאחור, בסיום האיגוף התגלו מחבלים נוספים מתחבאים בין העצים ואחד מהם ירה טיל RPG לכיוון הצד האחורי של הרכב, המקום בו שלו ישב, המפקד וחייל נוסף הספיקו לפרוק מהרכב אחד אחרי השני והמשיכו להילחם, הם נמצאו לאחר מכן עם מחסניות ריקות וללא רוח חיים, שלו ככל הנראה לא הספיק לפרוק מהרכב ונפגע מפגיעת ה RPG, שתי מילותיו האחרונות ״ויקטוריה כספיתון״ נשמעו בקשר בשעה 7:11, בשעה 07:18 הנייד שלו פסק לעבוד, כשהרכב החל לעלות באש איתי יצא מהרכב חטף כדור בחזה, נפל על הרצפה ואיבד את ההכרה, איתי התעורר לאחר מכן והצליח להיחלץ הוא היחיד ששרד ובזכותו למדנו על הסיפור באותו יום.

בשעה 07:00:18 באותו יום, פלור אימו, הספיקה לשוחח עמו למספר שניות, בזמן זה שלו, שהיה באזור המטעים, אמר לאימו בקול מרגיע ״אמא, הכל בסדר, אני לא יכול לדבר איתך עכשיו, אני אדבר איתך כשאוכל״ אף אחד מהם לא שיער שזו תהיה שיחתם האחרונה, הוא לא אמר כלום על כך שסיים לחימה זה הרגע וכבר בדרך ללחימה אחרת, באותה עת גודל האסון גם לא היה ברור עדיין, רק החלו לדבר על חדירת מחבלים אך לא היה ברור כמה ומה באמת קורה שם, שלו כהרגלו ענה בקור רוח ומבלי להדאיג, שידר עסקים כרגיל ואופטימיות בדרך שכ״כ אפיינה אותו, באותה עת גם שלח תמונות אחרונות לאביו וחבריו והרגיע ״אני בסדר חברים יש בלאגן״.

בבוקר שמחת תורה, שלו וחבריו לחמו בחירוף נפש ובאומץ רב, הצליחו להדוף מחבלים רבים ולהציל נפשות רבות. שלו, גיבור ישראל הי״ד, היה בן 20 בנופלו (כמעט 21).

בחייו ובמותו שלו מצווה לנו להמשיך את דרכו במסירות, עוז, עוצמה, אור, שמחת חיים, נתינה ללא תמורה ואהבת חינם.

אלו הן מילותיו האחרונות מיום 30/7/23:

״להרים את הראש תמיד ולא להיכנע לכלום אף פעם,

להסתכל למכשולים בלבן של העיניים ולא להראות חולשה אף פעם

ותמיד תמיד תמיד לתת מבלי לבקש תמורה״