קורות חיים
בן הזקונים של אסנת וארנון. נולד ביום כ"ז בתשרי תשס"א (25.10.2000) בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שבעמק חפר. אח ליובל ולרז.
עומר גדל והתחנך בגבעת חיים מאוחד, למד בבית הספר היסודי "יובלים" בקיבוץ ובבית הספר השש-שנתי "מעיין שחר" בקיבוץ עין החורש הסמוך. ילד יפה עם חיוך כובש, שלמרות שהיה מעט ביישן, גילה תמיד תכונות של מנהיג והיה המרכז וה"דבק" של קבוצת בני גילו בקיבוץ.
"כמה שאתה יפה מבחוץ, ככה עוד יותר מבפנים. עם החיוך הטהור עוד מהגן", כתבה חברת ילדות. "גדלנו כולנו ביחד. בגן, במרכזון, בנעורים, ובכל שלב כזה אתה לקחת חלק ונגעת בכל אחד ואחת מאיתנו בצורה שונה... תמיד היית נוכח, תמיד היית הלב של החבורה שלנו".
מילדות אהב ספורט והשתתף בחוגי ספורט רבים – ג'ודו, קפוארה, כדורסל, כדורגל, אתלטיקה ועוד. כנער, הפך לספורטאי מצטיין, הצטרף לנבחרת הכדורעף של בית הספר וזכה לא פעם באליפות הפינג-פונג של הקיבוץ.
בכדורגל הצטיין במיוחד, שיחק בקבוצת "הפועל 'גלי' גבעת חיים" והיה אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל "ריאל מדריד" ו"מכבי חיפה".
בנוסף, היה חניך בתנועת הנוער "בני המושבים", ואף שימש כמדריך במשך שלוש שנים.
חלומו היה לשרת בסיירת מובחרת, אך למרות שהשיג תוצאה טובה בגיבוש לסיירות, שובץ עם גיוסו לצה"ל לגדוד 51 של "גולני" לצורך השבחת גדודים. אכזבתו הראשונית מהשיבוץ נמוגה מהר מאוד, הוא השתלב בהצלחה בין חבריו למחלקה וסלל לעצמו מסלול צבאי משמעותי, במסגרתו יצא לקורס מ"כים (מפקדי מחלקה), שימש כסמל מחלקה ויצא לקורס קצינים.
עם סיום קורס הקצינים, מונה למ"מ (מפקד מחלקה) מחלקת החוד של פלוגה ג'. תחת פיקודו, הפכה המחלקה למצטיינת ורשמה הישגים רבים, בהם המקום השלישי באליפות צה"ל בכושר קרבי והמקום הראשון בבוחן "בר-אור".
עומר היה קצין מוערך ביותר, מקצועי ומסור, שאהב את הצבא ואת חייליו וזכה גם מהם לאהבה והערכה רבה.
"החיילים שלך מספרים על המקצוענות שלך והנתינה האינסופית שלך", כתבה אימו, אסנת. "זיהית את הצורך גם כשלא ביקשו והיית שם למענם. תמכת בהם והענקת להם תחושה של בית. כמו אותו חייל שסיפר לי איך ניגש אליך ואמר לך שאין לו קומקום בבית. למחרת הגעת עם קומקום חדש ונתת לו בלי לומר מילה. החייל היה בטוח שמש"קית הת"ש דאגה לכך, אבל היא אמרה שבכלל לא פנית אליה, והוא הבין שקנית אותו מכספך. כזה היית, לא חיפשת סופרלטיבים, עשית מה שנראה לך נכון, לתת הרגשה טובה".
"בשבילנו היית דמות להערצה", כתב אחד מחייליו. "אתה חיברת בינינו כמו שאף אחד לא הצליח, בזכותך אנחנו היינו המחלקה הכי טובה בגדוד, תמיד ידעו שעלינו אפשר לסמוך ויש לנו הכי הרבה ידע".
במבחן הסוציומטרי האחרון שעשה, שבמסגרתו קיבל כל מפקד ציוני הערכה מעמיתיו, אמר המ"פ (מפקד הפלוגה) לעומר שמעולם לא ראה תוצאות כאלה, ושההערכות הגבוהות שקיבל מעידות על אישיות יוצאת דופן. עומר לא חלק את התוצאות עם משפחתו, ורק כשאימו מצאה את הטופס במקרה, שיתף אותה וסיפר, בצניעות האופיינית לו, עד כמה הוא עצמו הופתע מהתוצאות.
בקיץ 2023 עומר היה אמור להשתחרר, אך אחרי בקשות חוזרות ונשנות ממפקדיו השתכנע לחתום קבע לארבעה חודשים נוספים. התפקיד האחרון שמילא בשירות היה סמ"פ (סגן מפקד פלוגה). הוא חיכה לשחרור וחלם לצאת לטיול ארוך בדרום אמריקה, וכבר רכש כרטיס טיסה ל-1.1.2024.
עומר היה אדם ערכי, נעים הליכות ואוהב אדם, מלא בנדיבות, שקט פנימי, קסם אישי וחוש הומור משובח. למרות שלא אהב להיות במרכז העניינים, מצא את עצמו לא פעם במרכז. ידע לגעת בליבם של אנשים ולהיות להם חבר אמת, ותמיד דאג לשמור, להעמיק ולטפח את הקשר עם החברים שאיתם גדל.
"הדבר שהיה לך הכי חשוב הוא שנשמור על הביחד, כולנו בקיבוץ", כתבה חברת ילדות. "תמיד חזרת ואמרת 'אתם המשפחה שלי', אף פעם לא ויתרת. גם כשנותקו קצת קשרים, לא הפסקת לנסות ולהחזיר את הביחד".
גם על המשמעת הגופנית לא ויתר כשחזר הביתה בסופי השבוע, אחרי ימים ושבועות מתישים. בכל סוף שבוע נהג להתאמן ולרוץ עשרות קילומטרים, גילה נחישות ויכולת התמדה ומעולם לא עשה לעצמו הנחות.
בחודשים האחרונים לחייו חלק אהבה גדולה עם סתיו, בת קיבוץ עין החורש. "כל החיים היינו מתחת לאף אחד של השני", כתבה. "אותו יסודי, אותה חטיבה, אותו תיכון. בקיבוצים צמודים. חמישה חודשים לפני תחילת המלחמה דרכינו הצטלבו, וכבר מהדייט הראשון שנינו ידענו שעוד ניפגש, והרבה. הייתה לי הרגשה שמצאתי את האחד".
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
עבור עומר והפלוגה שלו, שתפסה קו לאורך הגדר באותה השבת, זה התחיל כבוקר רגיל. עומר יצא בחמש וחצי בבוקר לסיור שגרתי עם החפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) שלו, ושעה לאחר מכן החל מטח הרקטות ועמו הדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים. הצוות החל מיד לחתור למגע. במהלך הבוקר הם נתקלו במספר חוליות מחבלים, ניהלו קרבות מולם וחיסלו לא מעט. לאחר שעתיים של לחימה, נורה טיל RPG על הרכב המשוריין, עומר פרק מהרכב והחל בקרב יריות עם המחבלים, עד שנורה בעצמו ונהרג. המחסניות הריקות שנמצאו לצד הנשק שלו העידו על כך שנלחם עד הכדור האחרון, בנחישות ובחירוף נפש.
סגן עומר וולף נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
אימו, אסנת, ספדה לו: "ממוש שלי, כולם בבית ידעו שיש לי רגישות מיוחדת אליך, אתה הילד הקטן שלנו. יובל ורז האחיות המהממות שלך תמיד הלינו על כך שכל מה שלא הסכמנו להן בילדותן, אפשרנו לך, לגביך הכללים היו שונים. היה בינינו קשר עמוק ומיוחד, לא היית דברן גדול בלשתף ברגשותיך, אבל עם הזמן מצאת ערוץ תקשורת איתי ולרוב אלה היו שיחות ארוכות בטלפון שבהן התייעצת ושיתפת אותי במה שעובר עליך... ילד שלי, אהבה שלי, אני יודעת שאתה כאן עכשיו איתנו, מקשיב לכל מה שאומרים עליך. אם היית יכול, היית עוצר את כל זה ומשחרר את כולם הביתה ואומר: די, הגזמתם. אז זהו שלא הגזמנו בכלל. בדיוק להיפך. לא כתבנו מחצית, קצה קצהו של מי אתה לנו ולסובבים אותך".
"אני שוב שומע את יובל דיין בצלצול של אמא וחושב עליך", ספד לו אביו, ארנון, "'שרק תחייך כל החיים, זה כל מה שאני מבקשת'. ביקשה וקיבלה. אתה חייכת. כל החיים... מרמרון, יש נחמות בטרגדיה הזאת. יש בי נחמה שנהרגת ממש בתחילת השבת הנוראית ההיא, שלא היית צריך לשמוע על ההתנהגות הברוטאלית שלהם, על מעשי הזוועה שהדף הזה לא יכול לסבול... לא רציתי שתדע על רוע כזה, אתה שינקת אהבה ולא שנאת איש...
אני גאה בך על המון דברים. כנראה שהקרב האמיץ שניהלתם, אתה והחיילים שלך, בדקות האחרונות לחייכם, מנע כמה מעשי זוועה. מי יודע כמה ילדים היה רוצח כל מחבל שבלמתם... רק אלוהים יודע כמה אנשים חיים בזכותך. אני גאה בך מרמרון. על האהבה, על המסירות, על האומץ... היית בן זקונים, בן אחד ויחיד. אח יחידי לאחיותיך, אתה תישאר בשבילנו אחד ויחיד עד סוף הימים שלנו פה".
אחותו, יובל, ספדה לו: "עומר אח שלי האהוב, אני עדיין לא מוכנה לקבל את זה שמדברים עליך בלשון עבר. כי אתה עדיין כאן. גם אם לא פיזית, החותם שהשארת בי ובכולם הוא כל כך גדול. אין אחד שלא אומר כמה בנאדם אהוב אתה, כמה אתה עוזר, מתחשב, אכפתי, מנהיג מלידה, חבר מדהים שרואה קודם כול את האחר ורק אחר כך את עצמו, הילד הכי מושלם ויפה שיש מבפנים... ושלא נדבר בכלל על כמה יפה מבחוץ. וכולם יודעים את כל זה... וזה לא בגלל שדאגת לבוא ולספר על כל ההישגים שלך. אחד הדברים שיותר מאפיינים אותך הוא הצניעות הבלתי נגמרת שלך וזה מה שהופך אותך לילד קסום ומיוחד".
ספדה אחותו, רז: "עומר אהוב שלנו, ילד קסם, בן הזקונים, הנסיך של אמא, הפרטנר של אבא, אחינו הקטן. יפה תואר מבפנים ומבחוץ. ילד מוצלח, שאפילו לא היה מודע לכמה שהוא מוצלח. ילד מרשים, צנוע, חייכן, רגיש, משימתי, לא מפחד מקושי ובטוח בעצמו. ילד מעורר השראה, בעל נוכחות ושקט... בימים האחרונים אני לומדת אותך מחדש. לכתך הציפה רבדים נוספים על האדם שהיית. סתיו, חברים שלך וחיילים שלך מספרים ומדברים עליך עם ניצוץ בעיניים ועם חיוך עצוב על האובדן, אך גם מאושר על שהיית חלק מחייהם. אני אסירת תודה על מי שהיית ועודך עבורנו. אתה סמל של עוצמה שקטה. אתה גיבור של ממש".
ספדה בת זוגו, סתיו, באזכרת השלושים לנופלו: "עומר שלי, אתה חסר לי בכל יום ובכל שעה, הבטחנו שאין דבר כזה יום בלי לדבר בטלפון, וכבר יותר מחודש לא דיברת איתי... חשוב לי שידעו איזה בן זוג מדהים היית, היית המקום הבטוח שלי... מחבק ועוטף, מקשיב ומייעץ, דוחף קדימה, מפרגן, דואג, אכפתי, מכבד ורגיש, היית גבר עם לב זהב שכל אישה חולמת להביא להורים, ואני זכיתי והתגאיתי להביא אותך להורים שלי... אני מבטיחה להיות טובה יותר ולקחת איתי תמיד את כל הדברים הטובים שלמדתי ממך. עומר, לא נשאר לי דבר חוץ מלהגיד לך תודה על מה שהיית עבורי. תודה שבחרת בי".
ספד לו סרן משה, קצין אג"מ גדוד 51: "עומר אחי היקר! קשה לתמצת גיבור כמוך לכמה שורות. קשה לתאר אותך במילים. כשאומרים שאלוהים לוקח את הטובים מדברים בדיוק עליך. אבל אתה, אתה הכי טוב, הכי חזק, הכי גיבור, הכי מנהיג, הכי ערכי, הכי הכול. הכרנו בגדוד, אני הגעתי להיות סמ"פ בפלוגה ואתה מ''מ. מהרגע הראשון הייתי בהלם, ראיתי אדם עם עוצמות כאלו גדולות וענווה כזו גדולה. פיקוד שקשה לפספס, החיילים הרימו אליך את העיניים במבט מלא הערצה, הפכת אותם להיות אריות ולכולם היה ברור, אלה האריות של וולף. לא הייתה ולא תהיה מחלקה טובה כמו שלך בגדוד, תמיד היית ותהיה מספר 1.
עם הזמן הכרתי גם חבר מדהים, תמיד צחקנו שאתה הקיבוצניק ואני הדוס המתנחל ואיכשהו עם כל השוני מצליחים להיות חברים כ"כ טובים, אבל ככה זה אצלך, אתה לא מסתכל מי הבנאדם שמולך אלא מה הוא, מה הצרכים שלו ואיך אתה יכול להתחבר אליו. תמיד הסתכלתי במבט של קנאה ואמרתי איך יכול להיות שכולם אוהבים אותו, פשוט אין בו חסרון, כמה אהבה בנאדם יכול להפגין, כמה דאגה, כמה אכפתיות...
בשבת בבוקר, בתחילת התופת לא הפסקתי לעלות מולך בקשר. התפללתי לתשובה. ככל השעות עברו הדאגה גברה, שומעים בקשר את ההתקפות אצלך בגזרה, שומע איך נלחמתם כמו אריות. נלחמת כמו אריה, עומר, הקרבת את נפשך למען רבים, למען המונים.
לא נתפס שהלכת, לא נתפס שהצליחו לקחת את הטוב ביותר. כן, לקחו לנו את הטוב ביותר אבל אנחנו לא נשברים, אנחנו נמצא את הכוחות ונמשיך הלאה, עברנו דברים רבים במשך הדורות, עם ישראל חזק, צה"ל חזק וגדוד 51 חזק! לא נישבר לעולם! אנחנו נעשה הכול כדי להמשיך להגן, בדיוק כמו שאתה הגנת בגופך עומר.
משפחת וולף, אתם איתנו לתמיד. תודה על עומר, תודה על הטוב ביותר, אוהבים ומעריצים אתכם. ולך עומר, מצדיע בפעם האחרונה".
לאחר מותו של עומר, התגלו במחשבו האישי שלושה שירים שכתב. אחד מהם, "טורקיז", הולחן, עובד ובוצע על ידי רמי קליינשטיין, ואלו חלק ממילותיו: "לאן אתה הולך/ זה מסוכן אתה לא רואה/ אני קורא לך תחזור מהר/ הים הוא טורקיז כה מפתה/ אתה ממשיך לא עוצר// אתה נכנס צולל עמוק, לא מוותר/ לא לנשום הפך חבר// בתוך הים לא מסתנוור/ הטמפרטורה נעימה/ והדגים שם יפים/ השקט המרגיע הזה חיכית לו שנים/ ואין איש שיפריע לך אי שם במעמקים// אך ככל שאתה ממשיך האור נעלם/ הטורקיז הפך שחור/ החום הפך לקור/ והדגים לא ניתן לראותם". השיר ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=Eng4f_LjPSs
גן לזכרו של עומר הוקם בגבעת חיים מאוחד ביוזמת החברים והתושבים. בגן הוצבה אבן ועליה נחקקו מילים משיר נוסף שכתב עומר: "נולדנו כאן גדלנו יחד/ אתה לא לבד, אנחנו חבורה/ אירועים קרו, אנשים זרמו/ כמו נשימה פנימה, החוצה, נכנסו ויצאו/ הגן הוא משפחה עכשיו/ את כולם הוא מחבר/ נלחמנו ואהבנו, ניצחנו כל משבר".