קורות חיים
בן הזקונים של זהבה ואשכול (אבינדב). נולד ביום ג' בחשוון תשס"ב (19.10.2001) במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע. אחיהם הצעיר של אריאל רפאל, הודיה ושירה.
רואי חיים, ילד חכם עם חיוך נצחי על הפנים, גדל והתחנך באופקים במשפחה חמה ואוהבת שינק בה את אהבת ישראל ומסורת ישראל ואת ערכי הנתינה והעזרה לזולת. אף שנולד כפג, במשקל קילו וארבע מאות גרם בלבד, התפתח היטב, הדביק את הפער במהירות, ומשעה שלמד ללכת חתר לעצמאות וחיפש את הדרך החוצה – לחצר, המקום שבו אהב לשחק ולפרוק את האנרגיה הרבה. פעלתנות זו ואהבת האקסטרים כמו גם השאיפה לעצמאות, אפיינו אותו גם בהמשך חייו.
את חינוכו היסודי קיבל רואי בבית הספר הממלכתי-דתי "נעם מורשת ישורון", ואת המשך לימודיו עשה בישיבה התורנית-מדעית "שבילי אית"ם" של רשת עמל (לשעבר ישיבת "אפיקי ארץ"), שם למד בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. נער חברותי ונעים הליכות שהאיר פניו לכולם, דאג לסביבתו ופיזר סביבו שמחה ואופטימיות; תלמיד מוכשר וחרוץ בעל חשיבה אנליטית וכישורים ריאליים, וספורטאי מצטיין שבנה בעמל רב גוף חזק ושרירי, היטיב לרוץ והרבה להתאמן.
בתנועת הנוער "בני עקיבא", שבה התחנך ולימים הדריך, רכש רואי כלים לתרום ולעשות, ואת מרבית זמנו הקדיש להתנדבות. באחד הקיצים, כשהדריך מטעם התנועה בקייטנה בכפר הילדים "נווה הרואה" באשקלון, נרקם קשר מיוחד בינו לבין אחד החניכים. "מהרגע שרואי נכנס בשער וחייך," סיפר אליעד, "ראיתי את הנשמה היהודית שלו מחייכת, את העיניים הטהורות שיוצאות ממנו, וישר התחברנו. בהמשך, הוא הזמין אותי אליו לשבת. זו הייתה חוויה שלא אשכח בחיים. רואי בא לאסוף אותי, חיבק אותי, דאג לי, הכין לי לאכול ברוחב לב ונתן לי את המיטה שלו. הרגשתי את הקדושה באוויר."
הנתינה הייתה לחם חוקו של רואי, בחוץ וגם בבית. "רואי תמיד היה נוכח ונגיש כדי להגיש עזרה," סיפרה אחותו, "וכשמו כן היה – הבחין לבד בצורך וניגש לעזור בקלילות ובאהבה." עם אותן קלילות ויכולת אתלטית, נהג בכל שנה להקים את הסוכה המשפחתית. עם הזמן וההתפתחות הטכנולוגית, התחדדו גם יכולותיו הטכניות. אהב לתפעל מכניקה ומחשבים, התמצא בתוכנות, והפך למומחה הראשי של הבית ולעזר כנגדם של הוריו, מנגיש עבורם את כל הדרוש. "רואי לימד אותנו הכול ולמדנו ממנו כל כך הרבה," סיפרו אחיותיו, "הוא היה אדם מאוד מעשי, שמתקתק דברים. גם אם רצה להעיר או להצביע על נקודה מסוימת, זה תמיד היה בצורה מכילה, מצמיחה ומרימה. לא היה אפשר שלא להקשיב ולהעמיק במחשבות ובעצות שלו. הוא היה המרגיע המשפחתי והעוגן של כולנו."
מקור ההשראה של רואי, ערכית ומעשית, היה אחיו הבכור. "רואי תמיד נשא עיניים אל אריאל," סיפרה גיסתו, "ראה בו מודל לחיקוי ותמיד רצה להיות כמוהו. הם היו קשורים בעבותות ודיברו זה עם זה עם העיניים. פעם אריאל אמר לי שרואי הוא הגרסה הטהורה שלו, הזכה." תושבי שכונת מישור הגפן באופקים סיפרו על שני האחים שתמיד הגיעו ביחד לתפילה כשחיוך נסוך על פניהם, וכל הווייתם משדרת צניעות וענווה, רגישות וטוב לב.
אהבה גדולה נוספת שחלקו השניים הייתה לכלבים. לאחר שרואי הצליח לשכנע את אביו להכניס כלב הביתה, אימצו השניים את צחי, כלב גדול ויפהפה, טיפלו בו במסירות ודאגו לו. "צחי היה אהבת חייו של רואי," סיפרו חבריו, "כבר ביום שהביא אותו הביתה סידר לו מלונה, ולא פעם היה פותח אוהל בחוץ כדי לישון איתו."
רואי היה איש של אנשים ושל אינטראקציות, ותמיד העדיף מפגשים ממשיים על פני תקשורת טלפונית או וירטואלית. הגם שגדל בבית מסורתי-דתי ועד יומו האחרון הקפיד על מידותיו הערכיות, לא הגביל את עצמו לחברה הדתית, ועולם התוכן החברתי שלו היה מעורב וליברלי. "הוא תמיד נתן מקום לכל המרכיבים שבתוכו ומסביבו," סיפרו אוהביו, "ואנשים התמגנטו לאישיות הכריזמטית שלו. הוא ידע לשמוח ולשמח, אבל גם היה האדם שסמכו על דעתו יותר מכל אחד אחר ורצו להתייעץ דווקא איתו."
לא בכדי היווה בר סמכא במגוון רחב של נושאים. העצמאות והבגרות יוצאות הדופן של רואי באו לידי ביטוי גם בחוש כלכלי מפותח, בחשיבה עסקית ובכישורי מסחר. כבר כנער צעיר בחטיבת הביניים הקים עם חבר עסק לגינון ויצר חוג לקוחות, בהמשך עסק בקנייה ובמכירה של סחורות מסוגים שונים, ובכל פעם המציא את עצמו מחדש כדי להבטיח את עצמאותו הכלכלית. באותו אופן, מימן בכוחות עצמו את פרויקט הוצאת רישיון הנהיגה.
עם סיום לימודיו התיכוניים, השתלב במכינה קדם-צבאית בירושלים. גם שם בלט בצניעותו וברגישותו, בליבו הגדול והפתוח, ובהיותו איש שיחה מעניין שמיזג במידה שווה רצינות, אחריות ושמחה. כהרגלו, התנדב בשמחה לכל משימה וקיבל על עצמו גם את העבודות הפחות זוהרות הכרוכות בתפעול השוטף של חיי פנימייה, כמו שטיפת כלים ודאגה לפינוי האשפה. "רואי היה אדם מאוד מסודר," סיפר אביו, "גם מבחינה מחשבתית וגם מבחינה פיזית; הן ברמת הלבוש והן ברמת החדר והחפצים. כל דבר אצלו היה מונח במקום, ותמיד היה מסודר ומתוקתק."
רואי, כמו כל חבריו הטובים בני שכבת גילו, היה "מורעל" על הצבא, חדור מטרה, נחוש לשרת שירות משמעותי ולתרום להגנת העם והמדינה כלוחם ביחידה קרבית. בהתקרב מועד גיוסו הגביר את אימוני הכושר, והיה מאושר כאשר עבר את הגיבוש של "סיירת גולני" – יחידת הסיור המובחרת של חטיבת גולני.
עם גיוסו לצה"ל, ב-21 במארס 2022, הוצב בחיל הרגלים, ובתום מסלול ארוך של שנה וארבעה חודשים קיבל את סיכת "הנמר" של סיירת גולני. מפקדיו וחבריו העידו כי היה לוחם אמיץ לב, חדור רוח לחימה, הראשון להתנדב לכל משימה ובעל יכולת נתינה ללא גבולות. "הוא אהב מאוד אתגרים ועמד בהם ללא חת," סיפרו, "אדם עם עוצמות שהלך עם האמת שלו עד הסוף."
נוכח יכולותיו הגבוהות סומן לפיקוד, יצא לקורס מ"כים ובסיומו חזר לסיירת כמפקד כיתה. "הוא היה מפקד לא סטנדרטי," סיפרו המפקדים, "אדם בעל בגרות נפשית, אחריות ואינטליגנציה רגשית ברמה מאוד גבוהה שידע ליצור סינרגיה בין תפקידו כמפקד לבין הרגישות הנדרשת בהובלה ובמנהיגות. ראינו בו מועמד טבעי לצאת לקצונה."
ואכן, הדאגה והאכפתיות לחייליו, החיזוק הרוחני והמנטלי שהעניק ללוחמים ברגעים קשים בצד הדרבון לפתח מוטיבציה גבוהה לשירות הפכו את רואי לאחד המפקדים הבולטים ביחידה. "הוא דיבר אלינו בגובה העיניים," סיפרו פקודיו, "התייחס לכל אחד מאיתנו באופן אישי והיווה אוזן קשבת. שוב ושוב חזר והדגיש בפנינו שאם מישהו זקוק לעזרה – הוא הכתובת לפנות אליה. הוא המפקד הכי טוב שהיה לנו."
אהבת הנתינה הייתה טבועה כה עמוק ברואי, שגם כעת, כחייל בשירות סדיר, יצא מגדרו וניצל כל הזדמנות כדי להמשיך בפעילות גמ"ח (גמילות חסדים). חבריו סיפרו שכאשר גילה כי אחד מחייליו נתון במצב כלכלי קשה ערך עבורו קניות לשבת והביא את המצרכים עד לפתח הבית.
גם לענייני משפחתו שלו היה קשוב, ובהתקרב מסיבת החינה של אחותו שירה לקח את המושכות, ארגן את כולם ופיקח על התקדמות המשימות. בכל סוף שבוע שבו שהה בבית כינס במוצאי השבת את חבריו הרבים למסיבת "על האש" וקריוקי ב"זולה" שפתח בחצר, אירח אותם כיד המלך ופינק אותם בערב של כיף.
ערב שמחת תורה תשפ"ד היה רואי בחופשת "רגילה" בבית ההורים, לשם הגיעו גם אריאל ורעייתו הדר כדי לעשות את החג בצוותא. שני האחים האוהבים הספיקו ללכת ביחד לבית הכנסת בערב החג וליהנות מארוחה משפחתית.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
בשבת בבוקר, מייד לאחר מטח כבד של ירי רקטי, החלו להישמע קולות ירי בחוץ. מחבלי חמאס פלשו לשכונת מישור הגפן באופקים בטנדרים לבנים, והחלו לירות לכל עבר ולטבוח בעוברים ושבים. אריאל, בעברו איש שירות בתי הסוהר, נטל את אקדחו ורץ החוצה, לכיוון היריות. רואי רץ בעקבותיו, בידיים חשופות; כיוון שהיה ב"רגילה", נשקו הופקד בבסיס. גיסתו הדר, שיצאה אף היא החוצה, הייתה עדה למתרחש, וסיפרה: "אריאל צעק לרואי 'לך אחורה, תחזור הביתה!' אבל רואי המשיך לרוץ אחריו. הוא לא היה יכול לראות את אחיו הגדול רץ לאש ולא לרוץ אחריו. לרגע הם לא חשבו להסתתר, אלא ניסו להגן ולהציל את כל מי שאפשר."
בגבורתם, משכו שני האחים את אש המחבלים לכיוונם, ובכך הצילו אזרחים שהספיקו לברוח. כעבור זמן קצר נורו ונהרגו. הדר נפגעה מירי ברגלה, נמלטה לבית סמוך וניצלה.
במשך שבוע נחשבו שני האחים לנעדרים. תחילה התבשרו ההורים על נפילתו של רואי, ובהמשך, הגיעה ההודעה גם על מציאת גופתו של אריאל.
סמל רואי חיים גורי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים, שם נטמן לצד אחיו אריאל רפאל גורי, אשר מונצח באתר "לעד" לזכר אזרחים חללי איבה.
רואי הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
ספדה לו אחותו: "אח שלי, הקטן והאהוב. שום דבר לא משתווה לאור שהפצת בעולם הזה. כמה יופי, תום ועדינות נפש היו בך, אומץ לב ואהבה לעולם. חיית חיים מלאי סיפוק ומשמעות בכל רגע נתון בחייך. התנהגת כלפי כל אדם בכבוד ובצניעות רבה, אצילותך קרנה ממך. היית מודל לחיקוי לכל הסביבה שלך ולכל אדם אשר הכיר אותך. עשית זאת בענווה רבה, מבלי לראות איזה שובל של טוהר וכמה הערצה יש לאנשים כלפיך. עוד משחר ילדותך הרגשנו שהקדוש ברוך הוא שלח לנו מלאך קטן. הסתובבת בינינו ופיזרת את הקסם שלך, ועכשיו אנחנו בטוחים שאתה ממשיך לפזר אותו בשמיים. אין ספור געגועים אליך, אח קטן. אוהבת עד אין קץ."
כתבה תהילה, בת הדוד: "העיניים דומעות, הלב בוכה, נשרף! אריאל ורואי, האחים הטהורים, טובי הלב, עם שמחה פנימית והומור ממגנט. החיוך הזך שלא מש מפניכם! אהובים בחייכם וקדושים במותכם. נזכור לעד את אומץ ליבכם וניצחון הרוח ילוונו תמיד."
כחצי שנה לאחר נפילתו של רואי, קיבלה משפחתו את פנקסו האישי, בו כתב, ב-4 באוקטובר 2023, בעמוד האחרון, רשימת יעדים ומשימות: "1. לסיים את קריאת הספר 'ליראה את ה' אלוקיך'; 2. להתקשר לאימא לפחות פעמיים בשבוע; 3. לעשות שני אימונים מינימום 20 דקות פעמיים בשבוע; להיות שמח." את המילה "שמח" כתב בגדול, במודגש, והוסיף סמיילי. בעקבות גילוי הפתק, כתבו ההורים: "הדברים נכתבו לקראת שמחת תורה. עכשיו, לקראת חג הפסח, אנחנו רואים בכך מסר מעולמם הפנימי של הבנים. הם ממשיכים לדבר איתנו. הזלנו דמעות, אבל הפעם לא של עצב אלא של גאווה, שמחה ותחושת שליחות. הם השאירו לנו משימה: לעשות שיהיה פה יותר שמח. חג שמח, למרות הכול."
לעילוי נשמתם של רואי חיים ואריאל רפאל הוכנס ספר תורה לבית כנסת באופקים. כן הונצחו בעיר בציור גרפיטי גדול, לצד חברו הקרוב של רואי, שאף הוא נפל בקרב באופקים. האחים מונצחים באנדרטה לזכר נופלי העיר.
אתר הנצחה לרואי הוקם בפלטפורמת "REMEMBER" ובו סיפורים והספדים, תמונות וקישור לסרטונים. דף לזכרו נפתח גם באתרי האינטרנט של סיירת גולני ושל תנועת "בני עקיבא".
חברו, הזמר אליעד שרעבי, שרואי חנך אותו כילד, כתב והקליט שיר לזכרו ומאיר את דמותו בסרטונים המתפרסמים ברשת החברתית "TikTok".