קורות חיים
בנם הבכור של תמר ואליפז, אח לנטע, יותם ורועי. נולד ביום י"ח בתמוז תשמ"ה (7.7.1985) בכרמיאל, שבה גדל והתחנך. למד בבית הספר היסודי "אלון", בחטיבת הביניים והתיכון "אורט מגדים", וסיים את לימודיו בהצטיינות ב"מכללת בראודה", במגמת מכרוניקה (שילוב של מכניקה ואלקטרוניקה). עבודת הגמר של נדב עסקה בנושא חיסכון במים, ובה תיאר פטנט שהמציא: מתקן המערבל את המים במקלחת ומוציאם בטמפרטורה הנכונה.
נדב, כשמו כן הוא, היה ידוע בנדיבותו ובטוב ליבו. מילדותו בלט בצניעותו, בנועם הליכותיו, באחריות שהפגין ובמסירותו הרבה. כיאה לאח בכור גילה דאגה רבה לאחיו וסייע בגידולם. עוד כשהיה בן שש, מספרת אמו, היה מחזיר את אחותו מהגן הביתה ושומר עליה. נדב היה נרתם בשמחה וברצון לכל בקשה, ואף סייע ביזמתו לתלמידים מתקשים. את רוב שעות הפנאי בילה עם חבריו מילדות – גיל, בן, משה, איה, חן ואמיר. בכל הזדמנות יצאה החבורה לטייל בצפון, ובשאר הזמן בילו ביחידת הדיור של נדב הצמודה לביתו, שהייתה, למעשה, ביתם השני.
נדב תמיד ידע להגשים את מטרותיו בצנעה ובשקט. התנהלותו הייתה רגועה ושלווה, הגם שתובלה לא אחת במעשי קונדס משעשעים. את המשיכה החזקה לכדורסל ירש מאביו, שחקן כדורסל ומאמן. נדב שיחק כדורסל בקבוצת הילדים של "מכבי כרמיאל", ואף נבחר לאקדמיה בכדורסל שבמכון וינגייט. לימים, נטש את הכדורסל לטובת כדורגל. חדרו היה מעוטר בדגלי קבוצות "מכבי חיפה", "יובנטוס", וכמובן – נבחרת איטליה, והוא צפה באדיקות במשחקי ליגת האלופות.
כתלמיד היה נדב שקט וחרוץ. נוסף על נטיותיו הראליות (בתיכון למד במגמת פיזיקה ומחשבים) התעניין מאוד בהיסטוריה, והתמצא בנושאי אקטואליה. דעותיו היו מגובשות ונחרצות, וכוחו היה ביכולת להעביר את המסרים בלא להתלהם, ובדרך שקולה והגיונית. מספרת יעלה, המחנכת של נדב בתיכון ומורתו להיסטוריה: "מהר מאוד הבחנתי בעניין ובידע שגילה נדב בכל הקשור למהלכי הקרבות במלחמות העולם ובמלחמות ישראל. כמחנכת ניהלנו ויכוחים לא מעטים. נדב האמין במלחמה שתביא לפתרון בעיית הסכסוך הערבי-ישראלי. לא פעם הביע את כעסו על תפיסותיי המתרפסות, שנראו בעיניו כסוג של פחדנות. הוא האמין במעשים ולא בדיבורים. כששאלתי, באחד השיעורים, מה היה הטעם במותו של אילן רמון, נדב פשוט לא הבין את השאלה. נדב חשב שיש לפעול לקידומו של המין האנושי גם במחיר חיי אדם. כשנדב דיבר לא היה ספק שגם יעשה, ולכן היה ברור לי שנדב ישרת ביחידה קרבית מובחרת."
ואמנם, נדב שאף לשרת כלוחם בסיירת מובחרת, ולשם כך, עוד בטרם קיבל זימון ראשון ללשכת הגיוס, הצטרף ליחידה לקראת גיוס "כושר אקסטרים". בשנתיים שלפני גיוסו השקיע באימונים, ואף ניסה להחדיר מוטיבציה לשירות קרבי בחבר'ה צעירים – פעילות שראה בה סוג של שליחות. גם לאחר שהתגייס, היה מגיע לאימוני היחידה כדי לעודד את החניכים החדשים.
נדב השתתף בגיבושים רבים ונמלא אושר כשנודע לו כי התקבל לסיירת "אגוז". "אני אגן עליכם," אמר להוריו, אך ליבה של אמו ניבא לה רעות.
ב-21.3.2004 התגייס נדב לחטיבת "גולני" והחל במסלול הלוחם המפרך. שישה-עשרה חודשים ארכה ההכשרה שבסיומה הושבע כלוחם "אגוז". על הרושם שיצר ביחידה מספר חברו: "נדב היה יוצא דופן. מהרגע הראשון בפלוגה כולם קלטו שיש לנו פה מקרה מיוחד, אדם שהוא לא כמו כל אחד מן השורה." בזכות הצטיינותו קיבל נדב את התפקיד היוקרתי של קלע החוד של הצוות, מי שעומד לימינו של מפקד הכוח, והמוביל למעשה את הצוות. "הוא היה אחד הנווטים הטובים בפלוגה אם לא הטוב שבהם," העידו החברים. "תמיד כשקיבלנו איזה מבצע או משימה, כולם היו בהתחלה קצת אדישים לזה, אבל את נדב היה ניתן כבר למצוא במודיעין, עובד על עזרים ומפות ולומד איך לנווט ולהוביל את הצוות אל היעד. גם בפעילות המבצעית הלך ראשון מקדימה, באומץ רב ובשיא הנחישות."
תקופת שירותו של נדב הייתה תקופה של פריחה אישית וחברתית. נדב היה "מורעל" על "גולני", וצוותו היה כל עולמו. כשהיה יוצא הביתה לחופשת סופשבוע היו מעייניו נתונים לחבריו שנותרו בבסיס. הוא דאג להביא להם צ'ופרים, ואם התאפשר – להזמינם לביתו. אומרים החברים: "חיפשנו עליך מילה בספר הפסיכומטרי, ומצאנו את המילה 'אלטרואיסט', שזה ההפך מ'אגואיגסט'...". נדב, שלא יכול היה לשאת מריבות ומחלוקות, נחשב למשכין השלום בצוות. לא בכדי כינו אותו חבריו "לב זהב" או "The soul" – "הנשמה". "אי אפשר לתאר לאנשים שלא הכירו אותו עד כמה טוב לב וצניעות היו בו," הם אומרים, "כשהיינו צריכים לקום מוקדם לאיזה אימון נדב היה קם לפנינו ותוך כדי שמעיר אותנו כבר היה עושה את כל המסדר בוקר לבד. תמיד היה מתנדב לכל דבר אפילו שלא ביקשו ממנו"; "היית המנוע של הצוות ... החיוך, הנוכחות שלך, גרמו לאנשים ללכת אחריך ולדעת שתיקח אותם למקום הנכון בריאים ושלמים"; "בכל בקשה שפונים אליו הוא ייתן את כל כולו גם אם זה יבוא על חשבונו ללא קבלת תמורה, וזו הייתה גדולתו. כולנו הכרנו אותו כחבר הכי טוב ונאמן שיכול היה להיות לנו."
פעמיים במהלך שירותו זכה נדב באותות הצטיינות. בהיותו המצטיין הצוותי הוענק לו קורס צילום, וכך הפך לצלם הצוות. בשל כך בילה שעות רבות במודיעין היחידה, שם הכיר את אהבתו הגדולה נעה, שהייתה חברתו במהלך החודשים האחרונים לחייו. "כל אימא הייתה רוצה ילד כזה, כל אישה הייתה רוצה חתן כזה," אומרת שוש, שגרה בשכנות למשפחה.
בניגוד למרבית בני גילו, לא תכנן נדב טיול גדול בחו"ל לאחר השחרור, אלא דיבר על רצונו "לעשות את 'חוצה ישראל' " כטיול שחרור. "נדב אמר שהמדינה שלנו כל כך יפה ויש בה כל כך הרבה עוד מה לראות, שאין לו צורך לצאת מכאן," הסביר אחד החברים. בכל חופשה מהצבא היה נדב יוצא לטיולים בארץ, חמוש במצלמתו ומנציח את החוויות. באחד הצילומים שנמצאו לאחר נפילתו נראה נדב מדריך קבוצת מטיילים באחד המצפים. חבריו מספרים שלא היה מקום שלא הכיר, לרבות את ההיסטוריה שלו: "כולנו ידענו, שבין שמדובר בטיול של הצוות למדבר יהודה, בין שבריצה צוותית לשבי ציון ובין שבניווט באזור השוק של עכו כדי להגיע ל'סעיד', כשלא סגורים על הדרך והאזור אז יש רק כתובת אחת – אתה. נדמה שלא היה מקום שלא הכרת כמו כף ידך. ממש מבריק, גאון!"
ב-7.7.2006 חגג נדב את יום הולדתו העשרים ואחד. כבר שלושה שבועות שלא יצא הביתה, וגם בסוף השבוע הזה נשאר בבסיס. משפחתו שבאה לבקרו הביאה דברים טובים ושימחה אותו, אך את מתנות יום ההולדת שחיכו לו בבית, לא זכה נדב לפתוח. ימים ספורים לאחר יום הולדתו פרצה מלחמת לבנון השנייה ונדב עלה עם פלוגתו ללבנון. "אני יודע שזה נשמע אנוכי, אבל אם יקרה משהו, אני מעדיף שהוא יקרה לי..." – אלו היו המילים שאמר נדב לחברו בטרם יצאו לפעילות האחרונה.
סמל-ראשון נדב באלוה נפל בקרב בדרום לבנון ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006), כאשר הוליך את צוותו כקלע חוד להשתלטות על בית שבו שהו מחבלים בכפר מרון א-ראס. בהיתקלות נהרגו, נוסף על נדב, גם מפקדו, רב-סרן בנימין הילמן, ושלושה מחבריו – סמל-ראשון יונתן ולסיוק, סמל-ראשון רפנאל מוסקל וסמל-ראשון לירן סעדיה. מפקד היחידה שחזר את האירועים הקשים: "התחלנו להשתלט על מבנים בכפר, והכוח של בנג'י עוד הספיק לפגוע ולחסל מספר מחבלים שחלפו על פניו בתוך רכב. בעוד הכוח של ברק מתקדם ממבנה למבנה, הכוח של בנג'י ספג מטח טילים קטלני ובדקות ספורות איבדנו את בנג'י, את לירן ואת פני, ובנוסף נפצעו מספר לוחמים. במקביל, הכוח של ברק המשיך את התקדמותו בכפר, ובכניסה לאחד הבתים, צרור בודד של מחבל פגע בנדב אשר היה מהמובילים בכוח, ובכך הרג גם אותו." חילוצם של הנפגעים התנהל תחת ירי כבד של טילים. לוחמי "אגוז" התעקשו להישאר בשטח עד חילוץ אחרון החללים, שמשך עשרים וארבע שעות נחשב נעדר. "נפילתם של חברינו בקרב מהווה עבורנו צוואה להיות לוחמים טובים יותר, לוחמים מקצועיים יותר, לוחמים מתוחכמים יותר, להגן על מדינתנו ולהתקיף את אויבינו בצורה טובה ויעילה יותר," אמר המפקד.
נדב, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בכרמיאל. הותיר הורים, אחות ושני אחים. על מצבתו נחקקו המילים "לוחם סיירת אגוז גאוותו, נופי ישראל אהבתו, אחוות אחים נשמתו".
"נדב ראה בשירות הקרבי שליחות ומשימה מדרג עליון," ספדו לו חבריו, "הוא ראה גם את הלחימה בדרום לבנון כמשימה ראשונה בחשיבותה".
הספיד את נדב דורון קם, מפקד הצוות: "... לוחם טוב הוא לוחם שחרף הבעיות והקשיים מצליח לעמוד בלחץ ולהפיק את המיטב. נדב בלט בכך שאחיזתו הצבאית והסיבה שהוא נמצא כלוחם בצה''ל חשובים לו חרף כל הקשיים. ... טוב ליבו הפך אותו ללוחם מקצוען, נווט מעולה ומוביל צוות שבלט במיוחד. נדב היה עמוד השדרה, הקוד המוסרי והלוחם שאליו כולם פונים. ... אני גאה במורשת שנדב הותיר אחריו..."
כתב יותם, אחיו של נדב: "נדבי, איך מתחילים לכתוב מכתב פרידה ועוד מכתב פרידה ממך? איך נפרדים מאח תומך ומקשיב כמוך? אח אוהב שתמיד הערצתי והתגאיתי בו. שתמיד היה שם לצידי ... תמיד אעריץ אותך, חייל קרבי, פטריוט, ביישן וצנוע. ... אני תמיד אוהב אותך ואתגעגע מאוד."
מנחמים רבים פקדו את בית המשפחה בימי ה"שבעה" על נדב וספר האורחים נמלא בזיכרונות ובדברי פרידה מרגשים. המלחמה הייתה עדיין בעיצומה, וכמה מטילי הקטיושה שירה החזבאללה פגעו בשכונת מגוריה של המשפחה, לא הרחק מביתה.
"מים שקטים חודרים עמוק" – משפט זה, אומרים ההורים, מיטיב לתאר את נדב, שלאחר נפילתו למדו עד כמה העריצו אותו חבריו. כתבות רבות בעיתונות האירו את דמותו, ורבים הדליקו נרות וירטואליים לזכרו. באתר האינטרנט שהקימה המשפחה מובאים סיפור חייו של נדב, גלריית תמונות, הספדים ועוד. כתובת האתר: http://www.evelnet.co.il/personal/p_main.aspx?sid=55.
כתב מתן: "תמיד הערצתי אותו על ליבו הרחב ועל הנשמה שלו, שנראה שלא היה לה סוף. ... הוא גרם לי להיות אדם טוב יותר. ... נדב תמיד היה כאות מופת שלפני המחנה שלנו, הצוות הקטן שכל כך אהב אותו. ... היית לי חבר ורע אבל יותר מכך היית מורה ומחנך לאיך אדם צריך להיות."
נדב הונצח במפעלים רבים. ליגת הכדורסל העירונית בכרמיאל הוסבה על שמו, ומשפחתו מעניקה את הגביע לזוכים בתחרות. "נדב נהג ללוות אותי כשחקן ומאמן," סיפר אליפז, אביו, "וכשבגר היה מנתח איתי את מהלכי המשחק. ... תמיד שהיה מגיע בימי שישי ורואה אותי הולך לאימון היה אומר 'אנחנו עוד נשחק ביחד בליגה העירונית.' להגשמת חלומו, אנו כמשפחתו החלטנו לקרוא את הליגה על שמו." טקס פתיחת הליגה העירונית על שמו של נדב היה גם ערב הצדעה לחטיבת "גולני" ולסיירת "אגוז", אהבתו וגאוותו הגדולה. בית הספר התיכון "אורט מגדים" בחר אף הוא להנציח את נדב בטורניר כדורסל שמתקיים לזכרו.
בחול המועד סוכות תשס"ז התקיים כנס סיירת "אגוז" לדורותיה והתייחדות עם הנופלים באתר ההנצחה של היחידה, למרגלות מבצר קלעת נמרוד שבצפון רמת הגולן. במהלך הטקס הוסר הלוט מעל שבעה גלי עד שהוצבו לזכר כל אחד מנופלי היחידה במלחמת לבנון השנייה, ובהם נדב.
לבקשת המשפחה הקימה עיריית כרמיאל את "מצפור נדב" בדרך השלום שבכרמיאל, בנקודה המשקיפה אל נוף הארץ שנדב אהב כל כך. בקטע היורד מהמצפור, שמשתלב בשביל סובב כרמיאל, ניטעו קבוצות עצים מסוגים שונים והסבר על הרכבם וסמליותם נחרת על לוחות מתכת המעוצבים כסמל היחידה. בטקס הסרת הלוט מעל האנדרטה שבמצפור אמר אליפז: "נדב היה חבר. יותר מבן, היה נדב החבר שלי. ... בחור נחוש אוהב דעת, אוהב חברים, אוהב טבע ואוהב את הארץ שעבורה נלחם ונפל. נדב השאיר מורשת של אהבת הארץ."
משפחתו של נדב, בשיתוף מכללת "אורט בראודה", ייסדו קרן מלגות משותפת על שמו של נדב המעניקה מדי שנה מלגות לסטודנטים המשרתים ביחידות קרביות. הסביר האב: "הנצחה זו מבטאת את אהבתו של נדב לצבא, את רצונו לשרת ביחידה קרבית, את רצונו ללמוד לימודים טכנולוגיים לאחר הצבא ואת הנתינה האין-סופית לחבריו לצוות ולכל הסובבים אותו. הנתינה הינה מתנת הלב. היא מולדת ואינה נלמדת."
יחידת ההכנה לצה"ל "כושר אקסטרים" הנציחה את נדב בקריאת המסע הראשון בן עשרת הקילומטרים שעוברים החניכים, על שמו. לזכרו של נדב כתבה עדיה בן-זקן את השיר "חנית בלב" שביצעה הילה הררי. השיר הועלה לאינטרנט, ומופיע בכתובת: http://6rbtata.com/view/XdCvWFqytnw/חנית_בלב_-_הילה_הררי.html.
פרשת השבוע שבה נולד נדב ובה עלה לתורה בבר המצווה, היא גם הפרשה בתאריך נפילתו. מדי שנה בשנה מקפידים הוריו לעלות לתורה בבית הכנסת באותה שבת.
כתבו הוריו: "... נדב דמה למלאך לבן שנשלח לעולמנו לתקופה מוגבלת בכדי לעזור ולהיטיב, ויום אחד בלא הודעה הוא עוזב, אינו משאיר אחריו דברים חומריים אלא רק זיכרונות. נדב לא השאיר אחריו דברי שיר, סיפורים, ציורים. האמנות בשבילו הייתה אהבת האדם והנתינה האין-סופית. הסיפוק שלו התבטא בשמחה שהשרה על סביבתו."