קורות חיים
בן מאירה ומיכאל. נולד ביום י"ב בתמוז תשל"ד (2.7.1974) ברעננה, בן זקונים, אח לאיריס ולאייל. את לימודיו החל אורי בבית-הספר היסודי "בר-טוב" ברעננה, והמשיכם בחטיבת-הביניים "רימון" ובבית-הספר התיכון ע"ש אוסטרובסקי ברעננה, שם למד במגמה הריאלית. מילדותו שפע אורי אהבה לסובבים אותו, אדם וחי, אסף חלזונות, טיפל בציפורים ובגוזלים שנפלו מו העצים, גידל כלבים, ארנבות, עכברים. בילדותו היה בטוח כי יהיה צפר, בשל אהבתו הרבה לציפורים. מאוחר יותר שאף להיות וטרינר. בנערותו התמחה בעופות דורסים, אחריהם עקב בטיוליו הרבים, שבמהלכם היה תמיד מתקשר להורים ומשתפם בחוויות המסע.
אורי גדל והיה לבחור גבוה, יפה וחסון. אי של תמיכה ונדיבות. תמיד מוכן לעזור ולתת כתף, שופע חמימות למשפחתו וחבריו. בן אוהב, שאינו מתבייש לחשוף את ריגשותיו, המעורב בחיי משפחתו בכל נימי-נפשו. "איך חיבקת אותנו וידעת תמיד לומר שאתה מאוד מאוד אוהב אותנו. כל אחד מאיתנו וכולם יחד" כותבת אימו. אורי אהב לבלות עם אחיו, השניים מצאו נושאי שיחה משותפים ולא ויתרו על ההתגוששויות גם משהתבגרו. "היה פשוט כל-כך כיף להיות איתך, ניתן היה לעשות איתך כל דבר" כותב אחיו אייל.
אוהב חיים היה אורי, אנרגטי, שופע רעיונות ותכניות. נהנה מאוכל - בכמויות מכובדות, מבילויים וממשחקי ספורט. קשר קשרים אמיצים עם חבריו מילדות, שהמשיכו עד הצבא. היתה זו חברות נאמנה, הדוקה, חברים שיעשו הכל אחד עבור השני. "שותפים היינו לרגשות", כותב חברו אריאל, "כאשר כל אחד מאיתנו נמצא במרחק רב זה מזה בכל זאת הרגשנו דברים בו-זמנית...". בגעגועים מתאר אריאל את אורי על "העוצמה הפנימית, הנראית ובוקעת מעיניו, מכל ישותו, סוחפת אותך איתו.."
בגיל הנעורים התגלה באורי הצד הרומנטי. "שובה לבבות" הגדירה אותו ידידתו ניבה. ליווה את חברותיו לפני המסלול הצבאי ובמהלכו, וכל אחת מהן נקשרה למשפחה כולה. גם אחרי שנותקה החברות ה"רישמית", שמר אורי על קשר עם חברותיו: "איך תמיד מצאת מקום בשביל כולם בלב הרחב והנפלא שלך ותמיד היית נכון להקשיב ולעזור" - כך נזכרת גנית, חברתו הראשונה. אורי התגייס בסוף שנת 1992, לחיל התותחנים. שירת כתותחן ובחר לצאת לקורס קצינים, אותו סיים בהצלחה באמצע שנת 1994. כאביו ואחיו לפניו, הפך גם אורי לקצין תותחנים, ידידתו יעל מספרת על סיום קורס הקצינים: "הייתי כל-כך גאה... אתה כל-כך חכם ותמיר ויפה וחזק ומוכשר ואתלט!"
אורי שירת בלבנון במשך שנה כקצין שיתוף ארטילרי. תחילה הוצב במרג'-עיון, ומאוחר יותר באחת הגזרות בדרום-לבנון. במשך תקופה זו חווה היתקלויות עם מחבלים, ושלוש פעמים אף ניצל בנס. ביקש לעבור לתפקיד אחר או להדרכה, אך בשל איכות עבודתו ומידת הרצינות והמעורבות שהפגין, הוחלט להשאירו בלבנון.
סגן-אלוף עופר דביר, מפקד הסיוע ביחידת הקישור ללבנון, כתב עליו, כי תמיד הביע את דעתו, מתוך התלהבות ועוצמה של מאמין אמיתי, והותיר רושם חזק של מרץ ואנרגיה. קשה היה לו מאוד לקבל את התשובה : אורי, תמתין. מיד היה מתחיל להריץ את כולם ללא הפסק, דוחף ולוחץ לקבל אישורים לפעולות שרצה לבצע. קופצני, תזזיתי, לא מסוגל לקבל אחרים שאינם מבצעים את תפקידיהם ברצינות ובשלמות כמוהו. כשהיה עסוק או מרוכז בנושא כלשהו, אי אפשר היה להזיזו ממנו בשום אופן. ותמיד מבצע את המשימות בצורה קפדנית, מושלמת.
סגן-אלוף דביר מספר בבדיחות על נחישותו של אורי : אורי צריך מפה. ודווקא קטע מסויים, שנמצא במפגש של ארבע מפות שונות... אורי פורס, גוזר, מארגן, ובסוף יוצר ממפה ענקית מפונת בגודל מרצפת, ומשרד מלא קטעי מפות חתוכות...
סגן מפקד הגדוד, רב-סרן יובל בזק, סיפר, כי מרגע הגעתו לגדוד "ברק" שבחטיבת גולני פעל אורי במרץ, בדבקות, וללא היסוס. הפך לציר מרכזי במפקדת הגדוד והצטיין ביחסים בינאישיים מעולים. "אהבה, זו המילה היחידה שבה ניתן היה להגדיר את יחסנו לאורי" כותב רב-סרן בזק, "הרבה מעבר ליחסי העבודה הנורמלים המצויים במקומותינו".
ביום י"ד באדר תשנ"ו (4.3.1996), נפל סגן אורי הלמן בקרב בלבנון, במהלך מרדף אחרי חוליית מחבלים אשר הגיעה אל סף הגבול וניסתה לפגוע בישובי הצפון. פיצוץ חומר נפץ שהופעל מרחוק הביא למותו, בגיל 21. יחד עימו נפלו סגן-אלוף עאמר עמיר ז"ל, רב-סמל מתקדם פואז מוחמד ז"ל, וסמל-ראשון ג'ומעה מחמוד ז"ל, אורי השאיר אחריו הורים, אחות - איריס, ואח - אייל. אורי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.
צה"ל העניק לו לאחר מותו תעודת הוקרה וכבוד, בה נכתב: "אורי ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו".
"אני רוצה שתחזור רק עוד פעם אחת, שאני אוכל לחבק אותך פעם אחרונה ולהגיד לך שהיית חבר אמיתי, קרוב כמו אח, רגיש כמו אמא וכן כמו שרק אנחנו ביחד ידענו להיות", כך נפרד ממנו חברו שחר.
סגן אלוף עופר דביר כתב דברים לזיכרו: "כמו על שאר מכריו, השאיר עלי אורי רושם בל יימחה. אישיותו, אופיו ופועלו היו דברים שלא ניתן להתעלם מהם כשהיה איתנו, ולא ניתן לשכחם כשהלך מאיתנו."
משפחתו הוציאה לזיכרו ספר זיכרון.