אלבום תמונות
כשנכנסתי ביום הראשון ללימודים לי"א ראלית 1, נבהלתי.
כולם ממושקפים, חוורים (לא רואים את אור השמש גם בחופש הגדול כשיושבים מול המחשב...) ועשן "חרישה" עולה מכל הכיוונים.
לאחר תקופה קצרה גיליתי שזה אכן המצב אך פה ושם ישנם כמה אנשים ששומרים על שפיות במצב קשה שכזה - אתה היית מהבולטים שבהם!
תמיד מחייך, זורק הערות נגדיות על כל דבר שנאמר (תמיד אתה צריך לומר את המלה האחרונה?) ו(כמעט) תמיד אוכל.
לא היינו חברים טובים אתה היית עבורי אחד מהחבר'ה בכתה.
בשנים האחרונות גם לא היינו בקשר.
ובכל זאת כואב לי כל כך כואב לי שקשה לתאר.
בהלוויה שלך ראיתי מורים וחברים לכתה, לשכבה וכל הזכרונות הציפו אותי.
ראיתי את עדי, שהיתה החברה הכי טובה שלי בכתה - והתחלתי לבכות כי פתאום זה נהיה יותר מוחשי.
אני לא מאמינה שקברנו אותך.
בעיתון היה כתוב שבחברתך אמרה עליך "הוא היה גבר מקסים". מה גבר? מה פתאום?! בשבילי אתה עדיין ילד בגילאים 16-18 מהכתה, שעושה שטויות, שמתעצבן על ציון נמוך במתמטיקה וזורח מאושר על מלה טובה מאייזנברג.
גבר? אני לא מאמינה שהתבגרת. אני חושבת שנשארת אותו ילד קטן בפנים. אבל אני כבר לא אדע.
אני רק יודעת שאת הכאב הזה בפנים אני אשא תמיד ויותר כואב לדעת שיהיו כאלו (והרבה) שהכאב שלהם עוד גדול ונורא משלי.
דבר אחד עדיין לא משתנה כשאומרים "אורי הלמן" התגובה הראשונה שלי היא חיוך. כי זה מה שעית לאנשים. תמיד אזכור אותך.
אפרת