דרור, בני היקר
האהוב, הצעיר והנאה,
מבין העננים, מעל צמרות העצים,
אתה רואה ואינך נראה.
ברגעי עצב, מעיני
אתה דמעה מוחה,
בני היקר,
אל תבכה
תנוח על מקומך, משכבך
בשלווה תרגע,
שם, מעל צמרות העצים,
כבר יותר לא תפגע.
לפעמים, בתוך זכרונותי,
כשקולך מהדהד שמח,
עולה חיוך על שפתי,
לצחוק הקולח
באלה הרגעים והזכרונות,
כשגעגועי אליך עזים,
נחמתי, שכנה השכינה
עליך פרושים
אמא.