סמל רפאל דויטש אלטברג ז"ל

אלבום תמונות

20.1.1946

אדם. תמיד אני חוזר במחשבותי אל האדם. קיבוץ של בני-אדם נראה בעיני כאיזה תא אטומי בו מסתובבים האלקטרונים מסביב לגרעין. משהו דוחף תמיד את האדם מחוצה לגרעין, משהו מחזירו תמיד פנימה. שני יסודות קיימים בו, כמו בחשמל - החיובי והשלילי. האחד עוצר את השני ומקיים את האדם במסלולו. אדם, כשהוא נוטה מחוץ למעגל - אובד. לסוג זה שייכים הפושעים. אדם, כשהוא מבקיע את הגרעין הריהו משנה את מבנהו. אלה הם הגיבורים, אלה הם היוצרים חברה חדשה, עולם חדש של אנשים. חשוב לדעת מתי האדם חורג ומועיל, ומתי חורג ומזיק. צריך להבין הרבה. כן. צריך להבין, אבל אני מרגיש מחנק, אני משתגע. לאן אגיע? לאן? בנפשי גם פתח להרהורים על איבוד לדעת. אבל אני אוהב את החיים, את עצמי, נצר נתעב!
אנשים שחייהם יקרים להם אינם פוחדים מפני המוות. ואלה שאין להם מה לאבד - פוחדים. ראש בכותל ולא לחשוב כלום! אבל זה אי-אפשר. רגש-הנחיתות רודף אותי אפילו בשנתי, בחלומותי.
...אני צועק: משהו פגום אצלי... ואני אוהב אותו, כי למה אינני משתחרר ממנו?

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח