על רפאל ניתן או לא לומר כלום, או לספר, לספר שעות רבות ועדיין לא הוא. בינינו, בני משמר העמק הצעירים, היה מקובל מאוד, אך לא רבים הכירוהו לעומקו. בין הותיקים, דומני, לא נמצא איש, שידע עליו דבר של ממש. הוא היה אדם-נער יוצא דופן אף על פי שהיה חברותי מעיקרו. הוא היה אמן.
היתה זו אישיות נסערת, כמעט ואמרתי כאוטית. נפשו היתה טעונה תמיד טען של מתח עליון, אך עיקר צרתה שלא מצאה אילן של ממש לברוק ולהאחז בו. הוא היה מתיז רשפי הומור ופקחות ורועם בקדרות של יאוש עצבני והיה עובר ומפליג ממקום למקום. ההפלגה היתה עיקר שבו, מעולם לא ינוח, תמיד רגש.
בעיני עצמו נראה סבוך ומסובך, אך למעשה היה יותר מכן ופחות מכן. לפי שהיה אמן, מיצה את ריגושיו עד פשטותם, התירם מפקעתם. באותה המידה שהיה חסר שרשים בחיי המעשה, העמיק שרשים בחיי הנפש.
הוא אהב את החיים שעה שיצר - חי! שעה שחי - יצר! אלא שהיתה בו טראגיות של אוזלת יד. אמנם, ידו קצרה להשיג את הסבכים העמוקים של ריגושיו. יכולת הביטוי שלו נעצרה בחצי הדרך למטרתה.
הוא הראה לי יצירות משלו, במוזיקה, בשירה, במכתביו. היו אלה תמיד קטעים של ריגשה סוערת, אך שבורת כנף. המלים והתווים נראו לו כמטבעות שחוקות מכדי לפרוט בהן את אוצרו הנפשי הגדול וזה העיק עליו שכן היה חייה ביטוי, חייב יצירה.
הוא אהב את החופש. נווד היה. שוטטן. רק בעת האחרונה חל בו שינוי כלשהו, שניכר ברצון של התאחזות. על כן אהב את הארץ, את המסעות, את שיר הדרכים של אלתרמן.
בחברותא שלנו היטיב להתלוצץ. ליצן היה, אך לא עוקצן. מידת הטוב שלו עשתה את נשק ההומור שלו נשק הומני, סלחני, ואפילו היו בו כל התכונות של השנינה והדמיון הבלתי מוגבל. לשמוע את רפאל מסלסל בביטויו - היה זה תענוג לכולנו. הוא היה מבריק לרוב, אם לא נביא בחשבון שעות של דכדוך נפש.
אני הכרתי אותו מקרוב שנים רבות ("רבות" - שחוק הגורל), וידעתי דרך אהבתו בנערות. הוא היה יצרי מטבעו. לכאורה, חסר כל רסן. אלמלא נפשו שעידנה אותו. שכור לניחוחים הדקים והמופלאים ביותר של האהבה. הוא היה כן עם עצמו וזו היא תמצית הטוהר. זו היתה צורה חדשה של מוזיקה.
תמהני עלי, שאינני מתאבל עליו בדרך שלימדוני, הלא היה רע נעורים שלי.
אפשר והזמן הקהה בנו את רגש האבלות, ואפשר עדיין לא סברתי לעצמי את עובדת מותו. אלא לכשאני הוגה ב"אין היותו", אני חש שברה של אספקלריה מאירה שלי, שאיננה עוד. שרעותנו קרובה היתה עד כדי כך שלא פעם נסתבכו מערכי בשלו ושלי בשלי. וכעת, שאיננו, דומני שזוהי בדיה זרה, שהרי עיקר נפשו שתולים ומשוקעים בנפשי, ואין הדבר מסתבר אחרת.
זאת ועוד.
הזמן אמנם הקהה בנו את רגש האבלות על שהיה ואיננו עוד. אך לעומת זאת לא נתקהה בנו רגש הצער על מה שרפאל יפסיד מעתה ולהבא, ושאנחנו נהנים ממנו.
הנה הוא לא יקרא חלק ב' של "כעשב השדה" של טביב שכל כך מצא חן בעיניו. והוא לא יהנה מן הקונצרט לכינור של פרוקוםיף ומעוד שתי הלצות טובות ששמעתי זה עתה, ואין לי רפאל לבוא ולבדחו בהן. והלא אין לך תענוג גדול מלבדח מי שמבין ונהנה מבדיחות - הוי, הוא היה צוחק.
והוא לא יהנה עוד ממראות הטבע שאהב, מעיקר החיים - האהבה, ועיקר האהבה - רעות של חברותא. ואנו שחיים - ונחיה - נמשיך להנות מכל אלה בלא רפאל שנפל - הוא בפרוח בחרותו.
וכאן מקום לצער כפול: על רפאל שלא יהנה, ועלינו שלא נהנה בו, שהנאת הזולת משיבה אור על זולתו. ובפרט אור של אישיות, והוא היה אישיות.
הלל
מתוך הספר "משמר העמק במערכה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח