אלבום תמונות
רמת-דוד, 9.12.1947
ר', אני כותב בתקוה שאת כבר יושבת מעדנות בבית. אלוהים ואת יודעים אם זאת תקוה קלושה אם לא!
עכשיו מי שיוצא לדרך מתחשק לו להשאיר אחריו איזו צוואה. לפי מיטב השערותי שבעו אזניך קונצרט נאה של יריות בעירנו הפורחת. עכשיו אני שומע במרחק של חמישים מטר את הרדיו המספר את החדשות. המצב אינו משמח ביותר. דבר אחד מנחם אותי, והוא - ערבי הרוג פה וערבי הרוג שם. גם אנחנו צריכים לדעת לענות על רצח ברצח. אין עלינו לעשות את הדבר לקו-פעולה, אבל לקו-תגובה. בקיבוץ השכן, בגבת - אבל: נהרג שם נהג צעיר אהוב. אם אין נקמה תוססת בלב הרי משהו אינו בסדר אתנו. לי יש דעה שדוקא הפוליטיקה נוטה להעלים פרטים קטנים ומשיגה את מטרתה המוצלחת עם הפגנת כוח בצירוף תעמולה יעילה. הפוליטיקה יודעת להפוך התקפה להגנה על הנפש. זוהי חכמה שאנחנו צריכים ללמוד. אינני אומר שרצח פה ורצח שם יושיע אותנו, אבל מי ששכל אדם יקר לו נעשה לפעמים צמא לדם. אני לא אפנה אל השכל הישר שלו, לזאת דרושה גדלות שלא אדרוש מאדם פשוט. לכן מנחם אותי מין פורקן כזה - רצח פה ושם. אני מסתכל בדבר מבחינה אנושית יותר ואני יודע שהגבה מאורגנת חייבת ללכת בדרך אחרת וטוב שהיא הולכת בדרך אחרת: בדרך של הגנה!
אולי לא תסכימי לי, אבל רצח כל יהודי מרתיח את דמי ומערפל את מוחי. ואני "פיגרו" ("פיגרו פה, פיגרו שם!"), ארזתי את חפצי בשבת בהזורע, פתחתי את מזודתי פה ואין פוצה פה ומצפצף. משחקים אתי כמו ביו-יו.
צריף, קירות מכוסים מחצלת, אור קלוש, וכמו בערבה אני יושב בדד ליד שולחן וכותב ועל הנייר מתלבט זבוב שנקע, כפי הנראה, את הרגל (או את הכנף). הוא מזכיר לי שעכשיו חנוכה, כי הוא מסתובב על צירו כמו סביבון, לכן אני מניח לו שיתלבט על הנייר כאות-נפשו. אני שמח שאני איני מתלבט על הנייר כאותו זבוב, וביחוד שאני איני מסתובב על צירי כסביבון, ולכן איני משמיע אותם מזמורים ישנים. אך אני מסתכל לרצפה והנה היא מכוסה זנבות סיגריות. אני משפשף את פני - זיפים צומחים כחרולים!
פה כל-כך הרבה שקט ואינני מאחל כמותו לאיש!
מתוך גווילי אש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח