סרן סאלח כאמל זידאן ז"ל

אלבום תמונות

רציתי לקטוף פרח קטן.
אמא אמרה לי:
לא בני, זה אסור.
יש חוקים בטבע שמונעים
ואוסרים לקטוף פרחים קטנטנים ויפים.
אז חשבתי לרגע ואמרתי לאמא:
אז למה פרחים אסור וחיילים מותר?


בנים כמגדל שנפל.
לגדל בנים חיילים שנפלו, זה כמו להקים מגדלים.
מתחילים לבנות מגדלים מהיסוד ומהקומה הראשונה, משמעות הדבר לבנה ועוד לבנה, ובאהבה, חרדה, יגע ולאות מגיעים סוף סוף לגובה, למעלה לצמרת. וכשסיימת לבנות את המגדל, אתה מביט בתפארת, שמח גאה ומשתאה.
אתה יודע מה אומרים החברים, האחים, הקרובים ובעצם, כל השכונה אומרת. כבר מתכנן את המסיבה, את האולם, את החליפות ועוד. ופתאום! דופקים בדלת וכשאתה פותח את הדלת הכל מתמוטט, הכל חרב, הכל קרס. ומה שהיה היה, שכח את הילד, את המגדל. במצב נורמאלי משפחה מאבדת ילד, מאבדת מגדל. ואנו, לצערי, אבדנו שני מגדלים. פעמיים דפקו לנו בדלת - הפעם הראשונה ב-7.1.87 עת אבדנו את הפרח הראשון, שלא הספיק ללבלב, לא מלאו לו 18 וחצי שנים.
ואני נשאר לי לרכון מעל המגדל, בודד בודד ודל.
והנה עוד פעם דופקים בדלת. המגדל השני קורס ומתמוטט. ושוב פעם אני רוכן על המגדל השני ב-20.3.96 ובקושי מלאו לו 23 שנים. ושוב פעם בודד ודל ומה שנותר מהבנים החזקים, החיילים האמיצים, פאר של גברים, נותרו לנו שני קברים, אחד צמוד לשני. בתוכם עמוק עמוק טמונים שתי פנינים שאבדו.
אני, אשתי, נג'וה, יאמן ופידא, כל הזמן בוכים, אך מעמידים פנים ומסתירים את הבכי זה מזה. כולנו בוכים בכי חרישי, מסתירים את הכאב עמוק עמוק בלבנו וכולנו ביחד, וכל אחד לחוד, מסתירים את פנינו בשמיכה.
אך העיניים דומעות בשקט בשקט, מכיוון שאנו בוכים בכי חרישי ואין יום שזה לא חוזר על עצמו.
גם בצחוק של כולנו, חבויה אנחה. ולא פעם הצחוק מלווה בבכי.
מביטים אנו בתמונות התלויות על הקיר וכל התמונות ממוסגרות בשחור. ליד התמונות מכתבי הערכה מראש הממשלה דאז, מר שמעון פרס, מהרמטכ"ל שחק ועוד... הזמן אוזל. דקה אחר דקה, ומבטם כאילו נעוץ בהתהוות אחרת. נזכר אני בשאגות הקראטה של פואד, בקפיצות האדירות שלו, בגוף החסון, בידי הברזל שלו ובלב הזהב. אך התמונה שותקת ופניו חתומים. מעביר את מבטי לסאלח, גם הוא שותק, לא מדבר ואפילו האופנוע שלו לא מרעיש, גם הוא שותק מזה שנה. דומה לסוסה אצילה, שאיבדה את הפרש שלה.
שניהם עם פנים חתומים בחותם של שתיקה, יום אחר יום, חודש אחר חודש. והנה - שנה עברה, הכל עבר וחלף.
פואד וסאלח, חבריכם לא עוזבים אותנו, יום יום מצלצלים, עוברים. אומרים שלום, מתעניינים בנו וזה מאוד מאוד מקל עלינו וגם מנחם אותנו.
פואד, סאלח - חבריכם, יבדלו לחיים ארוכים, נושאים כבר תינוקות על כתפיהם, ואתם יקרים חביבים שלנו, לא הספקתם לקצור את קציר עלומיכם.
אתם, אתם אינכם עוד ולא תחזרו לעד.
אך אנו מבטיחים: לא נשכח לשניה את שניכם, ובשבילנו, אין יום זכרון, כל יום וכל שעה ושניה היא זכרון.
לחברים, לקרובים, להורים לשכנים ולמכרים - תרשו לי לומר - אני כבר לא כמו שאתם, אני משהו אחר. השכול זורם בי ובכל גופי, השכול ממלא את כל נימי נפשי. השכול הוא מרכיב עיקרי בדמי, כך ישאר לעולמים.
חברים יקרים, כשאני לבדי אני מה שאני, וכאשר אני אתכם, אני מה שאתם רוצים לראות "ולא עוד".