סרן סאלח כאמל זידאן ז"ל

קורות חיים

בתאריך 8.9.1972. נולד הבן שלנו סאלח ז"ל. זה היה ראש השנה העברית. הוא גדל באילת עד גיל 4 שנים. את גן טרום חובה למד באילת. סאלח זכה לפרסום באותה שעה שבה נולד. היות וזה היה כאמור ראש השנה, הגיעו לבי"ח צוות מקול ישראל, וראיינו את אשתי ואחלו לה מזל טוב להולדת הבן. ואף שאלו אותה למה אתם רוצים לקרוא לו סאלח, אז אשתי ספרה להם, שהיה לה אח בשם סאלח שנהרג במג"ב, לפני שנה ואני ובעלי החלטנו, אם אני אלד בן, נקרא לו על שם אחי. והנה בשעה טובה נולד לנו בן, ונתנו לו את שם דודו. אז לא העלנו בדעתנו שגורלו של הבן, יהיה כגורלו של הדוד, שגם הוא ייפול בבוא העת במלוי תפקידו. כאמור סאלח התפרסם מהשעה שבה נולד, ע"י קול ישראל. ומאותה שעה, הטלפון לא הפסיק לצלצל, החברים מהעיר ומהצפון, הקרובים ועוד. וכולם אחלו לנו מזל טוב ואחלו לבן חיים ארוכים. סאלח נולד בריא ויפה ובמשקל ארבע וחצי ק"ג, עם עור מאוד בהיר, שיער זהוב עיניים גדולות ושחורות. את השיער גידלנו לו עד גיל שלוש שנים הוא היה מקסים ומתוק. לפני סאלח היו לנו בן ובת, הבן היה הבכור. קראנו לו פואד "לב בערבית". אלא שגם הלב הזה נלקח מאיתנו. וגם הוא נפל במלוי תפקידו בגדה המערבית בתאריך 7.1.1987 בן 18.5 היה במותו, פרח שלא הספיק ללבלב. בשנת 1976 נאלצנו לעזוב את אילת שסגרו את מפעל שבו עבדתי "תמנע" חזרנו לכפר שלנו בית ג'אן. הכנסנו את הילדים לבית הספר, סאלח נכנס לגן חובה. והמשיך בכפר עד שסיים כיתה ח'. את התיכון למד סאלח בבית ספר חקלאי בראמי, כפר שכן. כמו כל נער דרוזי או יהודי במדינה, קבל סאלח צו גיוס. עבר את כל הבדיקות אך ביקש להיות עתודאי על מנת ללמוד קודם, התקבל, ורצה ללמוד רפואה. נרשם והתקבל לשנת מכינה בטכניון בחיפה. כשסיים את המכינה בהתייעצות בנינו בתוך המשפחה החלטנו ביחד לבטל את העתודה. ושסאלח יתגייס לשירות חובה רגיל, היות ואנחנו משפחה שכולה נבקש קיצור שירות. וכך הוא יכול להתפנות ללמודים מכוון שאם ימשך כעתודאי וילמד רפואה יהיה קשור לצבא 12 שנים ואכן כך היה סאלח התגייס לשירות חובה. לי הייתה הרגשה שסאלח ירצה לצאת לקורס קצינים מכוון שהחברים שלו שהתגייסו שנה לפניו הם כבר בקורס קצינים, וזה מגרה אותו, ואם כן יצא לקצונה לא ניתן יהיה לקצר את שירות, להפך יהיה עליו לשרת ארבע שנים במקום שלוש שנים. ואמנם כך היה. סאלח יצא לקצונה, והיה מאוד מוצלח, הוא חזר לתחזוקה עבד קשה מלא כמה תפקידים וטרם שסיים את תקופת הסדיר קיבל תפקיד מ"פ. וכך המשיך שנה בקבע, לפני שסיים את שנת הקבע, הציעו לו לעבור לגולני והציעו לו תכנית שירות. הוא עבר לגולני קבל תפקיד מ"פ קבל רכב חדש אך לא חתם לעוד קדנציה ותכנן שבכל זאת ישרת תקופה קצרה והכין את עצמו לשנת הלימודים הקרובה אך לא הספיק. אני ואשתי לא התלהבנו מהעברתו של סאלח לגולני אך סמכנו על שיקוליו. מאז שסאלח עבר לגולני אנחנו לא היינו שקטים ונסינו כל הזמן להסתיר זאת אני ואשתי אחד מהשני. וכשהיו מודיעים בכלי התקשורת על פיגוע, אותו לילה כמעט ולא נרדמתי. סאלח נקלט בגולני מהר מאוד ותוך חודשים התחיל לקבל שבחים מהמפקדים שלו, הן מהמג"ד והן מהמח"ט. שלושה שבועות לפני האסון חלה סאלח, ואושפז בבי"ח צפת. ומיד אחרי שחרורו מבי"ח חזר לעבודה בקשנו ממנו שינוח לפחות שבוע בבית אך הוא לא הסכים. בטענה אחראית שהוא מרגיש יותר טוב ועליו להיות בבסיס. שבועיים לפני שנפל סאלח, נפל המג"ד שלו ממטען צד ואיתו נפלו עוד שלושה חיילים. עוד לפני שהודיעו על התקרית בכלי התקשורת, התקשר אלי סאלח בחצות, ואמר לי אבא אסון גדול נפל על הגדוד על צה"ל ועל המדינה וספר לי האסון ומי ההרוגים. אני נבהלתי מהבשורה הנוראית ואמרתי לעצמי הנה המוות מתקרב אלינו עוד פעם זו הרגשה נוראה. התקשרתי למכרים שלי באותו רגע, כדי להודיע להם שאני מחר לא אבוא לעבודה, ועל סיבת העדרי, הודעתי להם עם בכי, הם חשבו שקרה משהו לבני אמרתי שהבן בסדר אך שוב פעם היית מלא פחד ומודאג לגורלו של הבן. כאמור זה היה שבועיים לפני האסון של הבן. למחרת נסענו אני ואשתי ללווית המג"ד, שם נפגשנו עם סאלח חבקתי אותו ארוכות והתפללתי לאלוהים שישמור לי אותו ואת כל החיילים. בסוף השבוע הגיע סאלח הביתה לשישי שבת, התחננו אני ואשתי בפניו ובקשתי ממנו שלא יחזור לצבא, אמרנו לו שאנחנו מוטרדים וחרדים לגורלו, תחזיר את הרכב ותבוא הביתה אתה הרי לא חתום מזה שלושה חודשים מספיק עם הצבא, יש לנו סיוטים מלבנון. ניסה להרגיע אותנו, ואמר אני בכלל לא נכנס ללבנון, לא נרגענו. למרות שהבטיח שבעוד חודשיים הוא ישתחרר. ביום ראשון 17.3.1996 סאלח קם בבוקר התגלח כרגיל, חילק נשיקות חמות לכל המשפחה וחזר ליחידה. כמנהגו כל לילה סאלח התקשר כדי להרגיע אותנו. הוא ידע שההורים לא ילכו לישון עד שהוא יתקשר. ביום 20.3.1996 אחרי יום עבודה מיגע במשטרה אותו יום אבטחנו את ראש הממשלה מר שמעון פרס בביקורו בכרמיאל. אני מגיע הביתה, אשתי בחגיגות יום האם הבנלאומי עם הילדה הקטנה בכתה א' בבית הספר בכפר. אני מקבל בשעה 18.00 את הבשורה המרה, לא האמנתי אך למעשה, אני הרגשתי זאת עוד מלפני שבועיים.

סאלח היה מאוד חביב ומקובל בחברה, בכפר ובבתי הספר בהם למד, בטכניון ובצבא. התחביבים שלו היו, לרכב על אופנוע, שחיה וקריאת ספרים. האופנוע שלו שמור וישאר שמור בבית. סאלח היה שקט, חכם, נעים הליכות, נותן, תורם ולא דורש מאחרים כלום, החליטי ושקול.

לוויתו של סאלח התקימה למוחורת ב-21.3.1996, לוו את ארונו שר החוץ לשעבר מר אהוד ברק, מר בנימין נתניהו אז ראש האופוזיציה, מר יצחק מרדכי, סגני שרים ביניהם סגן השר וליד סאדק, להוציא את שאר החכ"ים העבריים, והיה עוד הרבה קהל. יש שאמדו מספר המלווים ב-35,000 איש. וקהל רב, המשיך לפקוד אותנו מספר שבועות ואף קרוב לחודשיים אחרי יום הלוויה, ביניהם נשיא המדינה מר עזר ויצמן ורעיתו, ראש הממשלה דיאז מר שמעון פרס, יו"ר הכנסת דיאז מר שווח וייס ורעיתו, מר אריאל שרון, מר רפאל איתן, סגן שר הבטחון דיאז מר אורי אור, מר משה שחל, הרמטכ"ל וצמרת צה"ל.

מנחמים הגיעו מכל העידות ומכל אזורי הארץ.

מאות מכתבי תנחומים מהארץ, מארה"ב, גרמניה, בלגיה, אנגלי, מצריים, ומירדן קבלנו טלפונים וגם מנחמים שהגיעו במיוחד ועוד ועוד.

איך שהאסון התפרסם בכלי התקשורת, התחילו להגיע אלינו עיתונאים, כתבים מהרדיו ומהטלויזיה ובקשו לראיין אותי ואת אשתי, בראיונות לא האשמנו אף אחד וגם לא כעסנו על אף אחד. כל מה שבקשנו מהמנהיגים המכובדים שהגיעו אלינו, הוא לעשות את הכל כדי להביא לנו שלום, רק שיהיה שלום עם בטחון. עוד אמרנו אשתי ואני אם יהיה שלום עם לבנון, נהיה מוכנים לבקר את משפחתו של המתאבד שפוצץ את עצמו והרג לי את הבן. מכיוון שאני חושב שההורים של אותו מתאבד אילו ידעו שהבן שלהם הולך להתאבד לא היו מסכימים איתו, כך אני מאמין.

סאלח כתב מיומנו האישי ובעמוד האחרון: "הרגתם את רבין, לא הרגתם את השלום". זה רק מוכיח שסאלח האמין בשלום.

מר פרס שבקר אותנו בבית קרא את השורות האלה ומאוד התרשם, וכתב: "נמשיך את צוואתך" וחתם ליד זה.

יש הרבה מה לכתוב על סאלח, יש הרבה חברים שגם הם רוצים לכתוב הן חברים מספסל הלימודים והן מהצבא, מורים, בני משפחה ועוד.

אנו מודים להם ומתנצלים בפניהם על זה שלא אפשרנו להם, וזאת כדי לא להטרידם ולחסוך להם זמן, שוב אנו מתנצלים.

משפחות שכולות יכולים לכתוב ספרים על יקיריהם וגם זה לא יספיק לבטא רחשי לבם.

אנו מודים למשרד הבטחון, וליחידה להנצחת החייל על פועלם החשוב, להנצחת זכרם של החללים.

סאלח נולד בראש השנה וזה היה יום חג, ונלקח מאיתנו ביום האם הבנלאומי שזה גם יום חג. זכרו, זכר אחיו פואד, וזכר דודו סאלח חתומים בלבנו לנצח.

אין מזור לפצעים האלה.

יהיה זכרם של כל החללים ברוך.



משפחת זידאן סלמה וכמאל בית ג'ן.