קורות חיים
בנם של שרית ויעקב. נולד ביום ד' בכסלו תשס"ג (9.11.2002) בטבריה. ילד שני להוריו, אח לאדיר ולנועה.
דביר היה תינוק חייכן, אנרגטי ומלא שמחת חיים. הוא גדל והתחנך בטבריה מיום לידתו ועד גיוסו לצה"ל. הגננות שלו בגן "יסמין" ובגן "מוריה" אהבו אותו במיוחד. אתי הגננת שלו סיפרה עליו ועל כובע המצחייה שלו: "'דביר, המצחייה צריכה להיות לפנים ולא בצד', כך ביקשתי בכל יום מחדש. אך דביר התעקש שכך הוא אוהב. אני מביטה בתמונה היום ואומרת לעצמי: הוא כל כך צדק וכמה טוב שהתעקש. הוא הכי קול, הנסיך מגן מוריה עם המצחייה לצד והצחוק המתגלגל".
הוא היה ילד עצמאי ושקט, שיחד עם זאת ידע להשיג את שלו בזכות הנועם שאפיין אותו. צניעותו, ביישנותו ורגישותו המסו לבבות. אמרו עליו שגילם את ההגדרה למושג "פשטות".
מלבד זאת, הצטיין כשחקן בקבוצת הכדורגל "עירוני טבריה" והביא משם לביתו גביעי ניצחון רבים. סיפרו אנשי המועדון: "דביר שיחק בקבוצתנו ממחלקת הילדים עד מחלקת הנוער. בשנת 2016-17 היה שותף לאליפות קבוצתו, קבוצת נערים ג' שבה הוא כיכב עם 18 שערים תחת המאמן רועי סארה. לדביר חלק נכבד בתואר כאשר באותה עונה סיים עם 18 שערים".
לחיוך של דביר היה כוח מיוחד להשפיע לטובה על סביבתו. "אין סיכוי להיות בקרבתו ולא לחייך", כך נאמר עליו, ואף הגדירו אותו כ"מלאך בדמות אדם". הוא פיזר אור ואהבת חינם בכל מקום שאליו נכנס ותמיד דאג לכל הסובבים אותו ועזר להם.
דביר היה חבר אמת ערכי אהוב, איש שיח מרתק ובעל סבלנות ויכולת הקשבה. מוקף בהמון חברים וחברות, ומשכין שלום בין כולם. אדם מקסים ונעים שתמיד אפשר ללמוד ממנו. לצד זאת, אהב לצאת למסיבות, לרקוד עד אור הבוקר, לשמוח כמה שרק אפשר ולטרוף את העולם – וגם את המטעמים של אימו, ובמיוחד את העוגה ה"כושית", שאותה נהג לזלול מיד כשיצאה מהתנור, רותחת כולה.
ביום 18.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת "גולני" בגדוד 13 בפלוגה ב', "זאבי הדממה". ההתחלה שלו שם לא הייתה קלה. הוא לא מצא את עצמו ונדרש לו זמן עד שהסתגל, אבל ברגע שזה קרה, דביר עבר שינוי מהקצה אל הקצה. הוא אהב להיות לוחם בכלל, ולוחם בגולני בפרט, והפך ביחד עם חבריו למשפחה אחת גדולה. אביו סיפר: "כמה היית גאה להיות בגולני. כמה קושי עברת בשביל כל סיכה ותג של גולני. עברת משברים ותמיד אמרת לי 'יהיה בסדר אבא, אל תדאג'". בשבתות שבהן היה בבית, כבר נהג לומר לאימו: "אני מחכה לחזור כבר לבסיס".
הבסיס שלו היה בנחל עוז, והיה לו תפקיד לא רשמי, שגם אותו מילא בהצטיינות: משכין השלום של המחלקה, שדואג לכך שכולם יסתדרו עם כולם באהבה ובהרמוניה. עם כושר מנהיגות טבעי, הוא פעל כמו מפקד, וגם פתר באופן מושלם בעיות ותקלות שהיו במחלקה. ועם זאת, היו בו ביישנות, צניעות וענווה עד כדי כך ששנא להצטלם.
דביר כונה "נגביסט מכונה" בשל הצטיינותו בתפקידו. כמו רוב ה"נגביסטים", הנקראים כך על שם כלי הנשק שלהם, ה"נגב", מקלע קל אוטומטי להסתערות, שדורש מהמשתמש בו כוח פיזי רב, גם דביר היה גבר חזק במיוחד, פיזית ונפשית. אבל אפילו כשנשא את הנשק המאסיבי, תמיד נשאר "ילד של אימא", שמילא את משפחתו בנחת וגרם להם להתגאות בו. ככזה, שימש גם בתור הכתף של המשפחה. מעולם לא שכח להגיד תודה על כל דבר, ולו קטן, שהיו עושים למענו. אין יום שלא שאל לשלום בני משפחתו, ותוך כדי כך גם הקפיד להרגיע אותם שאצלו הכול נהדר ושטוב לו.
לדביר נותרו כחמישה חודשים עד לשחרורו, והוא החל להתכונן להמשך חייו באזרחות. לאורך כל התקופה שבה פעל בבסיס שלו בנחל עוז הרגיע את אימו: "אימא, הכול רגוע פה. אין לך מה לדאוג", והתאכזב מהעובדה שלא הספיק ללחום.
ביום שישי 6 באוקטובר 2023 בשעה תשע בערב דביר שוחח עם אימו בשיחת וידיאו. הוא סיפר לה שתיכף הוא מסיים שמירה, הולך לישון, ועולה שוב לשמירה למחרת, משעה חמש בבוקר.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
מאות מחבלים תקפו את בסיס נחל עוז. דביר וחבריו לפלוגה שהיו בסמוך לגדר הגיעו עם הנמ"ר (נושא גייסות משוריין מרכבה) אל המוצב כדי לסייע ללוחמים, פרקו מהנמ"ר ויצאו רגלית לכיוון השער. הם נתקלו במארב, לא היססו וחתרו למגע, ולחמו בגבורה. דביר נפל בקרב כאשר ביחד עם חבריו הציל נפשות רבות מקיבוץ נחל עוז הסמוך.
סמל ראשון דביר זכאי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
ספדה לו אימו שרית: "דביר זכאי המלך, נשמת חיי, מאור עיניי, איך עברו עשרים ואחת שנים מהרגע שבו נשאתי אותך ברחמי. הנקתי, טיפחתי, חינכתי, הקשבתי. צחקנו יחד, בכינו יחד, יעצנו לך, התלהבנו ממך, והיינו גאים בך...
לרגע אחד לא שכחת וביקשת לשאול לשלומנו תמיד – איך עבר עלינו השבוע, מה חדש. תמיד התעניינת. איש שיחה שלנו. הדאגה האינסופית שלך לאחותך הקטנה, תמיד דואג להזכיר לה 'אני אחרון לנעול את הדלת, לא את'. מי ינעל עכשיו את הדלת... ועם אחיך הגדול שהעריץ אותך על מי ומה שאתה. אני בטוחה שלקחת איתך סודות שהם רק שלכם. ונכד, איזה נכד. אין יותר אכפתי ממך. גם בעשרים וארבע שעות בודדות שהיו לך בסופ"שים, הצלחת להכניס בלו"ז שלך ביקור אצל סבא וסבתא. לא ויתרת.
אנחנו רואים אותך בפעם האחרונה ושומעים אותך אומר לנו: 'אימא, אבא, אדיר, נועה. כולי אמונה שביחד תתחזקו, תלמדו להתגבר ותחיו את החיים כמו שאני הייתי רוצה שנחיה אותם ביחד. שיהיו לכם חיים מלאי תוכן, תאהבו, תהיו מאוחדים. אני סומך עליכם'.
ואנחנו, דביר שלנו, מקווים. אני אשתדל. באמת שאני אשתדל שנצליח להגשים לך את המשאלות. בעוד חודש בדיוק אתה תחגוג יום הולדת עשרים ואחת. לא רוצה לחשוב ולהאמין שהמתנה שתקבל ממני תהיה מצבה. אבל אני לא קוראת לה מצבה. אני קוראת לה שולחן. אנחנו נקשט אותו, נרקוד, נשמח מסביבו... אז תודה לך על עשרים ואחת שנים של רגעים קסומים, מלאים בחוויות שהן רק שלנו. תודה שהיית גיבור ישראל. לנצח נצחים תישאר חרות בליבנו. יש לנו חור בלב בצורה שלך".
ספד לו דודו גונן: "דבירוש, אהוב שלנו, אני לא מאמין שאני, הדוד שלך, עומד מול הקבר הטרי שלך. איך להיפרד ממך? אני זוכר שהיית ילד, היית שובב. מבט של אש בעיניים. איך שברת את השולחן של סבתא בנגיחה. לא היה לנו ספק שגם בשירות הצבאי שלך תשתמש באש הפנימית הזו. דבירוש שלנו, אין לנו ספק שנלחמת כמו אריה בכל הכוח עד הרגעים האחרונים שלך. הגנת בגוף שלך על מדינת ישראל ועל החברים שהיו איתך. אנחנו רוצים שתדע שהלב שלנו מלא בגאווה. נתגעגע אליך בכל רגע, כל דקה, כל שנייה. בשולחן שישי ובחגים המקום שלך תמיד יישאר שלך – בין סבא לסבתא. אנחנו נשמור על אבא, אימא, אדיר ונועה, אל תדאג. רק תבוא, עוד קצת, עוד טיפה, לבקר אותנו בחלומות. חיבוק אחרון, אוהבים אותך".
ספד לו תת-אלוף משה צין, ממפקדי החטיבה: "לאורך כל שירותך הצבאי השתתפת באירועים מבצעיים תוך חתירה למגע, אחריות ורצינות. דביר, היית בן אדם שנהג לעזור, עם לב זהב ותמיד נתת הכול למען החברים שלך. היית הכי מקצועי בתחומך ותמיד עשית הכול כדי להיות הכי טוב ולהשתפר. בעת לחימה והגנה ממתקפת הטרור האלימה. נפלת חלל ביחד עם רבים מחבריך ומפקדיך לשירות... דביר יקר, אנחנו נעשה כל שביכולתנו על מנת להשיב את השקט והביטחון למדינת ישראל. משפחת זכאי היקרה, היו גאים בדביר... דביר, תחסר לנו מאוד. נוח על משכבך בשלום. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים".
ספדה שחר בשם אחיה פצוע המלחמה, סגן נמרוד אלירז, מפקדו של דביר: "אחי היה המ"מ שלו ונשבר לו הלב שהוא לא יכול להיות כאן. היה לו חשוב שאני אבוא בשמו. אני מקריאה את המילים שלו: 'זכאי היה בחור שתמיד עוזר. היה לו לב זהב. הכי מקצועי. תמיד עשה הכול להיות הכי טוב. הוא היה הלב של הצוות, ואנחנו בטוחים שהוא נתן הכול למען החברים שלו. הוא היה הכי גבר. אני אוהב אותו ממש. אני לא יודע איך הלב שלי ימשיך לפעום'".
הרב דב איסר הכהן קוק מטבריה ספד לו: "כל מי שנהרג כך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, אפילו מלאך... האדם הזה שזכה לקדש את ה' נקרא דביר, וזה שם קדוש מאוד. דביר זה קודש הקודשים. בבית המקדש יש קודש, ויש קודש הקודשים. הקודש נקרא היכל, וקודש הקודשים נקרא דביר. עשרת הדיברות זה דביר, דביר מבטא את מתן תורה ועשרת הדיברות... אנחנו לא מנחמים (רק) את המשפחה... אומנם זה הצער שלכם, אבל לא רק שלכם, הצער מורגש אצל כלל ישראל".
המחנכת שלו ורד ספדה לו: "'מצחיק את כולם בלי סוף / להבריז משיעורים את כל הכיתה יסחוף / יושב מאחורה, משגע את המורים / וכולם עליו חולים'. זה מה שמופיע ליד השם דביר זכאי בספר המחזור. אין ספק שבדיוק כך תיזכר. אהוד, אהוב, חבר טוב, בעל שמחת חיים והתלהבות. כל התכונות האלה כבשו את כל מי שפגשת.
'דביר, התעוררת?' כשהייתי מבצעת סבב טלפונים אתה היית הראשון בסבב. 'ורד, אני מכבד אותך, באימא שלי, מה אני צריך את כל החפירות האלה', היית עונה לי...
נזכור אותך כדוגמה נוצצת למשמעות של להיות גיבור אמיתי. ההקרבה שלך משמשת תזכורת מתמדת למחיר שאנו משלמים עבור המדינה שאנו נהנים ממנה והיא מחזקת את נחישותנו להגן עליה... פטירתך משמשת תזכורת חדה לכך שעלינו להוקיר כל רגע, לאמץ כל הזדמנות ולשאוף להשפיע טובה על העולם בדיוק כפי שעשית. תודה לך דביר היקר על שלוש שנים לצידך, שבהן זכיתי להיות חלק כמעט מדי יום. תמיד אזכור אותך עם חיוך ענק על הפנים, שמדביק את כולם סביבך. יהי זכרך ברוך".
ספד רז חברו: "זכאי, אח שלי, חבר שלי מגיל אפס ולנצח... תמיד הייתה לנו כימיה מיוחדת, מגן החובה ועד המגרש כדורגל, שמבלי להסתכל עליך בכלל ידעתי איפה אתה נמצא. סמכתי עליך. איזו שמחה הייתה לנו. אחרי כל שער חגגנו חגיגה רק שלי ושלך, עם הראש המיוחד שלך. אמשיך לחגוג בשבילך כי הלכת כגיבור... אני לעולם לא אסתכל עליך כמת. מבחינתי אתה גיבור, מלך, דמות להערצה... אח שלי בלב, הלוחם הגדול שלי...
אני בטוח שמחכה לך מקום טהור וגדול למעלה. סוויטה כמו שהיית חולם כשהיית יוצא לבית... אוהב, מעריך, מעריץ... מתגעגע אליך ברמות שאי אפשר לדמיין".
האזכרה במלאת השלושים לנפילתו של דביר הצטלבה עם יום הולדתו העשרים ואחת. וכך, משפחתו וחבריו התאספו ליד קברו והפריחו בלונים בצבעי גולני, ירוק וצהוב, לכבוד יום הולדתו.
לעילוי נשמתו של דביר, משפחתו וחבריו, בסיוע שיתוף המונים, הכניסו ספר תורה לבית כנסת.
הפונטים (גופנים) של כתב ידו הונצחו במיזם "אות.חיים", שמהאתר שלו ניתן להורידם ולהשתמש בהם.
כד מקרמיקה ובו לבבות צבעוניים מקרמיקה נוצר לזכרו על ידי הכדרית אסנת יריחובר ובנות "מעון צופייה".
ביולי 2024, כמה חודשים לאחר נפילתו של דביר, אביו קובי וחבריו לקבוצת רכיבה על אופניים רכבו חמישים קילומטרים, רובם בתנאי שטח, עד ל"עץ של גולני" הנמצא ביער אשכול בשדות המושבה יבניאל בגליל התחתון. שם, הם ערכו טקס לעילוי נשמתם של דביר וחבריו מגדוד 13 בגולני.