פריץ היה איש מלחמה, דומה כי לכך נוצר. כאותו כדור העוזב את קנה הרובה טס במסלול שהותווה לו מראש את מטרתו המסוימת, כן הכיר פריץ מראשיתו את כיוון חייו ומטרתם.
בהיותו ילד הוכר בנטיה חזקה שהיתה נטועה בו להעזה ולהרפתקה. בגימנסיה ההומנית בה למד לא להודיע מהתחלה חיבה יתרה לחבישת ספסל, תחת זאת גילה מרץ רב בשטח הספורט. בן י"א הפליג לא פעם באופניים לטיולים של כמה ימים וכן הצטיין בשחייה בשיט ובתרגילי התעמלות שונים. כשנכנס לימים לעזור בבית מסחר ראה בעבודה זו נטל על נפשו עד אשר יום אחד זימנו המקרה עם ארץ ישראלי אחד והרצאותיו של זה הלהיבה את רוחו. קם ועשה מעשה: נטש את מקום עבודתו והלך לאיכר אחד שבסביבה על מנת להכשיר עצמו לארץ, לגשר, פותחה תקופה חדשה רבת תוכן בחייו.
השנים שלאחר מכן מוצאות אותו בחזיתות שונות: במחצבות מנחמיה וטבריה, בפלוגות הלילה של וינגייט, במדבריות של צפון אפריקה, נע ונד רב הרפתקאות ביון ועם הבריגדה היהודית בדרום אירופה ובמערבה. ושוב - כעובד אדמה במנחמיה, עם מגיני הגבול בנהריים ובגשר, וערה תפארת חייו - השלכת נפשו מנגד במדי הגליל התחתון לא הרחק מהמקום שהיה לו למולדת.
כל פרקי חייו אלה ידועים ודאי לחבריו המרובים יותר מאשר לי, וידיעתם אף היא אינטימית יותר. יודעים הם בודאי כי פריץ לא היה קנאי. איש לוחם היה - ודא. הוא שש אלי העזות והרפתקאות. עינו פקוחה ולבו פתוח לאהבת העולם והטבע בגאוותם. הוא ידע סיכון חיים מהו והנאת חיים מהי. ההווה קדוש בעיניו וכל רגע יקר בחד פעמיותו.
פריץ עזבנו בעודו צעיר לימים אף על פי כן חי את חייו בשלמותם, חיים שהם מופת ודוגמה לנו, כי רצון חזק בן לוויה נאמן הוא לאדם אך שמחה ומעשים.
רק שנים מועטות שבין מלחמת העולם ומלחמת שחרורנו ניתן לפריץ לחיות בשלווה עם חברהו במשקם העצמי בארגון יעל והוא ידע בשמחתו הטבעית ובהרגשת החובה, לעודד אותה, לחזק רוחה ולשאת בקשיי גורל. רק חדשים ספורים לשני קיצו זכה פריץ בזכיית חייו הגדולה: בבן, נצא שרשיו שקרא לו באשרו: ליאור.
לך ליאור קטן נתחייבנו להמשיך במורשת אבא שלך ומקווים אנו לגדלך ברוחו לחיותך אדם שמח בחייו ולבו פתוח לקראת העולם.