סרן מנחם מלמל רייך ז"ל

אלבום תמונות

(בעקבות ספרו של אלי בר- אלי)
ספרו הנפלא של אלי בר אלי "רום הרוח", העלה את זכרם של מיטב בניה של המדינה הזו: לוחמיה ולצערנו הרוגיה, של הסיירת בראשית שנות השמונים.
הספר הציף גם זיכרון אישי שלי מימיי טירונות היחידה באליקים,ראשית 1988.
מלמל רייך היה גיבור ילדותי. הילד הכי יפה בקריה, בנם המוכשר של מאיר ויהודית, חבריהם הטובים של הוריי, וחברו של אחי הבכור בפנימה הצבאית בחיפה.
מלמל נפל בשנת 1983 כסגן מפקד הסיירת ומותו שהכה בי עד מאוד הפך גם להיות הבחירה היחידה שנותרה לי בעת גיוסי. סיירת גולני!
טירונות היחידה באליקים לא דמתה אז לשום דבר אחר (אלי הזכיר בחצי משפט את שבוע הרעב בכרם מהר"ל.......) שהצבא הכיר ואני, טירון "פעור" שחוזר מקורס חובשים הישר לטירונות יחידה, מזהה בשבוע הראשון שלי כי לסמל הצוות יש ארגז אפוד עליו כתוב "מלמל" .
ארגז פלסטיק אדום, מהסוג הפשוט ביותר, אבל קיבנימט כתוב עליו מלמל.
באותו לילה, במסדר הפאקים המפורסם (זה שיגרום לך, גם אתה הכי מושלם בעולם, להעביר עוד לילה ללא שינה) אמרתי לסמל שאני רוצה את הארגז אפוד שלו.
הסמל כמעט והשתבץ מעוצמת החוצפה, אבל כיאה ללוחם בסיירת גולני התעשת במהרה והוציא אותי לקד"ר לכיוון העץ (או החריץ..... מי זוכר?).
וככה "ביליתי" את כל אותו שבוע: "פיתה" "בוסתן" "מוחרקה" וגולת הכותרת "הסלע האדום", כמובן שלעולם אינני עומד בזמנים הבלתי אפשריים שהקצה לי וכל קד"ר מסתיים בעשרות כפיפות מרפקים (עם תנועת כף היד המפורסמת האומרת "רד לשלושים") ומיד יציאה לקד"ר נוסף.......
בחמישי בלילה (כנראה בשישי לפנות בוקר), סוף סוף שואל אותי הסמל, למה אני מוכן לרוץ כל כך הרבה בשביל ארגז אפוד מחורבן ואני עונה לו, כי לא עבור הפלסטיק אני רץ, אלא בשביל הזכות להחזיק את ארגז האפוד של מלמל. באותו יום קבלתי את הארגז לרשותי והוא היה איתי כל המסלול.
יהיה זכרו של מלמל ושל נופלי הסיירת ברוך.
תוספת, ינואר 2017 : זכות גדולה היא לסייע במלגת לימודים ללוחם בסיירת. זכות גדולה עוד יותר היא של הלוחם ללמוד ולדעת מי היה מלמל ז"ל.
"אנו נשארים בחיים כל עוד מישהו זוכר אותנו", נדמה לי כי מפעל המילגות של עמותת הנמר מקיים משפט זה במלואו.
תודה על הזכות.
זאב גוטליב -- צוות חופש, פב' 88