על אמנון
את אמנון היכרתי במושב, בגן, בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, ויותר מכל בתיכון.
אמנון אהב ספורט, כדורסל, וצילום.
הוא למד בבית שמש בגלל לימודי החשמל, וכשחבריו נסעו באוטובוסים נסע אמנון בטרמפים ובהסעות.
בכל בוקר הייתי הולך לביתו של אמנון. הוא היה מתעכב. ראשית, הוא עסק בסלסול השיער. אחר כך, בקיץ, היה מטפס על עץ התותים וממלא שקית תותים, שיהיה כייף. אגב, הוא מעולם לא הסתדר עם שעוני יד. פעם לקח חמישה שעונים לתיקון אצל השען. כשהגענו לבית שמש נפל התיק והכל נשבר...
במשך חמש שנים טיפחנו ידידות אמיתית.
אמנון היה שתקן במה שנוגע לו, ולא סיפר על עצמו להוריו, ואפילו לחבריו הקרובים ביותר. משום כך דברים מסויימים לא ידועים עד היום. הוא לא דיבר, ולו מילה אחת על המלחה בלבנון, לא אמר היכן לחם, ומה עשה...
השמועה המרה גונבה לאוזני.
אני עדיין בלבנון, בכביש בתוך דמור. לא דיברתי. שמרתי על שתיקה. רצתי לעיתון, אך לא היה כתוב דבר. הגעתי למושב ב-11 בבוקר. האווירה היתה קשה. נכנסתי מייד לחדרי, ולקחתי מהמדף מזכרת עץ של "גולני" שהשאיר לי אמנון.
תפסתי את זה ביד כלא מאמין.
ביום א', היום בו נקבר אמנון נפגשנו עזרא ואני על כביש החוף.
שם הוא אמר לי: אתה יודע מה קרה...
אני לא בטוח...
הייתי בהלם לא יכולתי לעלות לריו...
עשאל ששון