יוסף איננו עוד והמוח מתיגע לתפוס את מלוא משמעות הדבר. רק לפני חודש נסעתי יחד אתו והתבוננתי כמה הזדקף, כמה התבגר. אחרי יומיים הגיעתנו הבשורה הרעה "יוסף נעדר"! ושוב רווח לנו מעט: "הוא הועבר לבית החולים". חברים ביקרו אצלו ודברו אתו, הרופאים קיוו, האמנו להם. והנה ע"י ארונו של אורי הגיעתנו הידיעה על מותו.
באותם הימים - ימי אל עלמין - התלבט יוסף בשאלה הכאובה על כולנו, להישאר במשק ולהילחם על קיום המסגרת הקבוצתית של חיינו או להיחלץ מהפרובלימטיקה של חיי יום יום לשרות הרעיון באופן בלתי אמצעי, בנקודת המוקד של קיומנו בהגנה. אז הכריע החייל שבו את איש המשק הקשור לעבודה וביחוד לענף הפלחה, בו מילא תפקיד אחראי.
התגייס לפלמ"ח על אף הפצרותינו והלך בדרך הזאת בעקביות עד הסוף. מ"המחלקה הגרמנית" לבריגדה ומהבריגדה חזר לתקופת מה למשק. אך גם בזמן היותו בדברת הקטנה לא ניתק את עצמו מעבודתו בהגנה. כך הוא נדרש מאתנו עם גמר הקרוס שלו לצבא הצעיר. לא הועילו ערעורים, גדוד החי"ש דרש אותו ללא כל ערעור. וכך הלך כקצין מקרב אל קרב עד לאחרון בו הגן עם פלוגתו על העמק שלנו ובו מצא את מותו.
דום עומדים אנחנו על יד הקבר הטרי, הלב דואב, חייו הרעננים נקטפו באמצע ואין מלים לבטא את כל אשר עולה ברגעים אלה על לב כולנו.
נסתם הגולל.
מיכה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח