אלבום תמונות
עטור היה משה חבורה מיוחדת, שקוע בהווי נעורים סוער, רב עלילות והרפתקאות, מסגרת הדוקה של חבריו בני גילו, עמם גדל וחי. רבים הם חבריו אשר כל פרט, כל תג קט בחייו פרושים וגלויים לפניהם, אשר הקירבה שנוצרה בינהם הגיעה, תוך אריגה משותפת של מסכת החיים, לאפיקי הידידות העמוקים ביותר, לאותו קשר הדוק ותהומי עד קרקעית הנפש. קשר עז הנוצר עם גידול משותף וטווית חיים משותפת.
ואולם יש מצבים בחיי אנשים, אשר קירבה זו, ברית ידידות עזה וקשר אמיץ כזה נכרתים ביניהם פעמים תוך רגע אחד, גורלי, או תקופת חיים, גם אם קצרה, אך קובעת ורצופת חוויות נוקבות ומשותפות.
באופיו של משה נתגלמו תכונות נפש עמוקות, שרשיות אשר קיבלם בירושה, ואולי בעצמו לא הספיק לעמוד עליהן, וודאי שלא הספיקו להגלות במלוא עצמתן והיקפן. אך הגזעיות, החוסן, שהבטיחו כי מקופל בחובו גרעין של שושלת מפוארת - ביצבצו בכל מעשיו, נבעו בכל ישותו, הוא ירש לא רק את תכונות, אלא גם הלך נפש מיוחד וגישה מיוחדת לדברים.
אחת מתכונות היסוד בו היתה המשפחתיות. אהב חזק, ולא בוש לגלות את אהבתו ולבטאה ביחס מיוחד וגלוי. בראש כולם הירבה לפנק את חיים הפעוט. עם בואו הביתה מיהר לבית הפעוטות, עט ממש על חיים, וכשזה רכוב על כתפיו יצא לבקש היתר. התגעגע אליו. צמא לתמונותיו. שאל עליו תמיד ושם לב לכל אות שבפניו והגה פיו. חשב עליו בכל להט נפשו האבהית וגבורותיו, מאושר וגאה בו. את רוב שעות החופשה היה מבלה עמו, כמו שותה אותו בצמא, ורצה להכין לו מלאי, ליטול עמו את חן הילד למרחקים, לימי פרידה.
הקשר למשפחה, היחס, היו בו במשה חוש שבדם, אך גם דבר שטיפח אותו וחשב עליו ושהתבטא אף בקטנות.
אינני יודעת איך חי בצבא עם האנשים ומה היו יחסיו עמם. אך ברור היה לכל כי לא רצה לעלות בדרגה, רצה להשאר מ"כ. "למ"כ היה התפקיד החשוב ביותר בקרב. הוא הקובע". ולמשה קבע הקרב. סיפרו שהוא מתמצא כחיית שדה בקרב. כולו חושים, כולו דרוך. האמין בכוחנו, האמין בכוחו, האמין בערך המכריע של הקרב במלחמתנו. היה מרבה לספר על הקרבות, על ההווי, על מקרים מיוחדים, אך מעט מאוד מחשבות "הרצה". ורק מתוך הערות אגב אפשר היה לעמוד על מחשבותיו, להיווכח שהרבה חשב, וכשהגיע למסקנות היו אלה החלטות נחושות שטובעו בכל ישותו ותבעו מעשה. כששמע על הויכוחים בבית בין הפלמ"ח והחי"ש, על הרצון של הכיתה המתגייסת ללכת דווקא לפלמ"ח, אמר:"אני לא יודע - פלמ"ח, לא פלמ"ח, אני רק מתפלא מדוע לא חשוב ל"חברה" להילחם דווקא פה, בעמק, בהגנה על הבית, על שטחים מוכרים. אני לא מבין את זה מכל הבחינות". הוא חי כל ערוץ ותל. הכירם. כאילו מיששם. והמלחמה בסביבות הבית, באיזור זה דווקא, היתה לה משמעות עמוקה מאוד בשבילו. עוד טעם, עמוק מאוד ומוחשי מאוד ונפשי - למלחמתנו.
בביקור האחרון בנצרת אמר בצחוק, תוך שיחה:"אה, עוד לא נוצר הכדור בשבילי..." נרעדתי. כל כך הרבה שמענו מפי חברים שנפלו פסוק זה, תוך בטחון בכוחם וההכרח לעולל עוד מעשי גבורה רבים בכוחם זה, והיתה באימרה זו כעין אזהרה, כעין איום של הגורל המסתתר ואורב. ובו במקום עלו דברים אחרים, שאמר פעם לפני שובו מחופשה, ואף הם מעידים שעם כל בטחונו, על כל השקט שהיה בו והרעיף סביבותיו - לקח בחשבון את כל אשר עלול לקרות, ואף על פי כן שש ללכת כי אמר:"מה לעשות, כן, נופלים, רבים ויקרים, אבל יש חיים קטן?! יש ילדים?! - בשבילם צריך, וכדאי, ומוכרחים לעשות, וצריך להבין שכדי שהם יחיו - צריך לדעת ליפול".
נריה
מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח