אלבום תמונות
הנהו מוטל לפני. לבוש בגדי חקי ספוגי דמו. סדין צחור פרוש עליו ולמראשותיו שני נרות מריטים, מוטפים דמעות חלב. הוא שוכב דומם, אינו נע ניע כל שהוא. איננו נושם. לבו עמד מדפוק, לבו נדם...
מתוך הררי היגון, מתוך גלי הכאב המתיפחים, עולה ומזדקרת דמותו החסונה עולה ומתקרבת אלי בבת צחוק רחבה.
הנהו לפני -
כן, עוד שם, הרחק הרחק, מעבר לשנים רבות, בימי הילדות הצחורה, החל להתרקם הקשר, קשר של חיים בצוותא, אחד ליד השני במשך שנים רבות, קשר שהתעמק והתהדק עם כל יום, עם כל שנה. רעות שנארגה מחוטים אפרורים ואמיצים של ימי חולין, שנרקמה בשעשועי ילדות צוהלים, ברחש אקליפטוסים, במי מעיין זכים, בפיטפוט עליז ליד שולחן האוכל, בהקשבה בכיתה, בפתרון שאלה במסיבות ו"ערבים שמחים", בטיולים בשבילי מולדת, באיסוף זמורות ודילול תירס, בויכוחים ומריבות תמימים, ב"קומזיצים", בשקיעות וזריחות מופלאות, בטיולי לילה לכרמים, בזר רקפות מוורידות, בשלוליות בוץ, בימי חורף שקויי זהב... רעות שקודשה בעליית הנשמה בשעות שמחה של חג ובשעות של יגון במות רע, רעות שנבחנה ונצרפה בכור היסורים שלנו, של עם הנלחם על חייו - רעות זו היצוקה בדמנו, הטבועה בכל ישותנו, שהיא עצם חיינו, רעות זו - אף המוות לא יוכל לה.
אי אפשר כלל לדבר על משה כעל מי שאיננו...
יותר מכולנו היה משה בן הטבע, בכל משמעותה העמוקה של המילה. חושים עזים ורגישים לנשמת הטבע וזעזועיו הדקים ביותר. אהבה עמוקה וצרופה לצמח, לצפור, לסלע, לאדמה, לנוף, לארץ. הטבע כאילו שר והתנגן בתוכו.
בטיולים היה תמיד הראשון לכל גילוי חדש, ידע תמיד לגלות את הנדיר, את הבלתי מצוי כמעט.
אנו עולים במעלה הר, עיני כולם רתוקות לאדמה, מגששות ומחפשות. ידוע לנו כי בסביבה זו צריך להימצא צמח מסויים, וכל אחד בעומק ליבו רוצה להיות הזוכה, המגלה, וכרגיל, הראשון שמוצא הוא משה. עיניו החדות, המתבוננות ובולשות-חודרות לכל פינה קטנטונת, לכל סדק סמוי וחושפות את הנסתר.
כשם שהיה בן הטבע כן היה גם איש החברה. אהב אנשים, אהב מאוד להימצא בחברה ולבלות בתוכה את זמנו הפנוי. ואמנם, תמיד היה מסובב חברים רבים, הן בימי ילדותו והן אחר כך, בשנות בגרותו. חדרם, שלו ושל ראומה, היה תמיד נקודת מרכז לחבריא.
נקפו שנים ונתפרדה קצת החבילה. מי שנשאר בבית, מי שהלך לפלמ"ח, לצבא, מי שיצא לשליחות. אולם אותם חוטים דקים שנטוו במשך שנים, לא נותקו. לכל אחד ואחד נשארה שמורה בלב פינה בטוחה ומיוחדת אך לו.
עם שובי משליחותי מצאתי את הבית נוגה וריק מהנוער, שרובו ככולו התגייס מחוץ לבית. למזלי ובערב שבת נאספו כמעט כל החבריא הביתה. בין היחידים שלא הגיעו היה משה, שנמצא אותה שעה על אחד ממשלטי ג'נין. הרגשתי צורך לראותו, חסרה לי מאוד לחיצת ידו, והחלטתי לבקרו במשלט. עם התקרבי למקום, יצא לקראתי מתוך הפתח, רחב וחסון, במדי החקי, על צוארו תלויה משקפת השדה שלא נפרד ממנה, פניו קורנים בחיוך לבבי וידו מושטת ללחיצת רעים. אותו משה שהכרתיו, אולם נוסף לו משהו חדש יפה, בלתי ידוע לי, בלתי מוגדר, כנראה חותם הימים האלה.
עלינו על הגג והשקפנו על הסביבה. בתנועות יד רחבות ובטוחות הראה על השטח שהשתרע נגדנו, סיפר על מהלך הקרבות שהתנהלו בגיזרה זו, ניתח בפשטות את המצב הנוכחי ואת הסיכויים להמשך הקרבות. עם כל מילה שיצאה מפיו חשתי בעליל את אותה אהבה נושנה ומוכרת כל כך, אותו קשר חי לנוף, לשדה, לסלע. ראיתי לפני אדם היודע ברור על מה ולשם מה הוא נלחם. לאחר שעה קצרה נפרדתי ממנו בצער. דומה היה כי אני מאבדת משהו עם הפרידה ממנו.
נפגשנו עוד מספר פעמים בבית, בחדר האוכל. היה יושב מוקף "חברה" ומתאר קרבות שונים, כיבושים, נצחונות, מצבים מתוחים, סכנת חיים שעמדו בה, והכל סופר באותה הפשטות הגלויה, בבדיחות דעת כמעט, וללא שמף של יוהרה, כאילו לא דובר כאן על כדורי מוות מזמזמים, על רימונים שהתפוצצו על ידך, על חיים שקופדו. שפע מדבריו איזה בטחון פנימי, עוז רוח ללא חת ואמונה בלתי מעורערת. שתיתי דבריו בצמא, ובלבי תערובת של גאווה בו, בריע, ותמיהה רבה. איך אפשר כך ללחום, ואיך אפשר לספר כך על מלחמה?! הבטחון ששפע ממנו כבשני כולי, חשבתי: עמו, עם אלה נוכל הכל...
והנה - משה איננו. גם בכאלה פוגע הכדור. גם כאלה נופלים...
מתוך הררי היגון, מתוך גלי הכאב מתנשאת ועולה דמותו, ועמו שורה ארוכה של דמויות אהובות ויקרות שהלכו מאתנו לבלי שוב.
מי ימוד את עומק הכאב?!
דרורה
מתוך "בנים" לנופלי עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח