טוראי מנחם בלומנזון ז"ל

(דברים שנכתבו מפי אסתר בלומנזון על ידי הבן יחיעם)

מנחם בלומנזון נולד בפרנקפורט ולמד בתיכון סמסון רפאל הירש.
ב-1938 עזב את גרמניה והגיע להכשרה של פועלי אגודת ישראל באנסחדה שבהולנד, שם למדו כשישים בני נוער. הוא רצה ללמוד חקלאות, והגיע יום יום לבית ספר תיכון חקלאי בהנגלו. כך היה עד שנת 1942, כאשר הגיעו צווים ליציאה למחנה עבודה בהולנד.
מנחם ירד למחתרת, מאחר וכבר אז שמעו על משלוחים למחנות בפולין. במחתרת שהה מאוקטובר 1942 ועד השחרור, בשנת 1945.
ההולנדים הסתירו אותו והעבירו אותו ממסתור למסתור, על האדמה ומתחתיה: לפעמים בבורות באדמה, לעתים במחסנים ומתבנים, בשדות תבואה ועליות גג.
באפריל 1945 - ביום השני של חול המועד פסח - הגיעו חיילים אוסטרליים לאזור אנסחדה, ובשמחה גדולה יצאו המסתתרים לחופשי.
בהיותו בהכשרה הכיר מנחם את אסתר לבית טאוכואר, שהגיעה להכשרה במאי 1939, מהעיירה מרקטברייט שבחבל באווריה. השניים חיו בהכשרה כמו בקיבוץ, כאשר הגברים עובדים והנשים דואגות למשק הבית. מנחם למד חקלאות ועבד אצל חקלאים הולנדים.
מטרתם הייתה ארץ ישראל. הגבולות היו סגורים, אך חיילים יהודים מהבריגדה הבריטית, שהוצבו כחיל כיבוש, העבירו את מנחם ואסתר, בצורה בלתי ליגלית, לבלגיה ומשם לצרפת, שם המתינו לעלייתם במחנה פליטים. כך הם הגיעו ביום השני של ראש השנה, שנת 1945, באניה "מטארואה" לנמל חיפה. "מטארואה" הייתה האנייה השנייה שהגיעה לארץ מאירופה ובה פליטים. הבריטים עלו לאנייה, אך הרבנות התעקשה שביום חג אסור לרדת ממנה לפני החשכה. כשהתחיל להחשיך הגיעו קרונות משא פתוחים וכל הנוסעים נלקחו למחנה המעבר בעתלית. העולים היו מחולקים לקבוצה לגלית ובלתי לגלית. בדרך, לפי אות אשר קיבלו, קפצו מהקרונות ונאספו באוטובוסים לקיבוץ מעין צבי. אחרי כמה ימים קיבלו ניירות ותעודות בנתניה.
לזוג בלומנזון הייתה מזוודה אחת בלבד, אשר הלכה לאיבוד ברכבת.
אסתר ומנחם רצו לעבוד בחקלאות במושב. חיים קיבוציים, כמו בטירת צבי למשל, לא מצאו חן בעיניהם, ולכן החליטו, בסוף שנת 1945, לפנות למפה בגליל - חוות השומר, שם התחילו חיים חדשים.
העולים החדשים נלקחו לאימונים בנשק ויצאו לשמירה ואבטחה ביישובי הגליל התחתון.
בגבור ההתנכלויות והמאורעות נשלחו הנשים לעורף, לשדה יעקב, ואסתר עם בתה הקטנה רחל, שהייתה בת שנה ועשרה חודשים, עברה לתל אביב, שם נולד ביום הכרזת המדינה בנם - יחיעם, שהיה בגיל שמונה שבועות כשאביו, מנחם, נפל.


(מתוך "ואחר האש - קול דממה דקה", לזכרם של חללי מועצה אזורית הגליל התחתון)