סמל אורי מאיר חן ז"ל

קורות חיים

בן בכור לגילי וטוני. נולד ביום שבת, כ"ד בכסלו תשמ"ט (03.12.1988) בראשון לציון. אח לעומר ואיתי.

אורי נקרא כך כיוון שנולד בערב נר ראשון של חנוכה והנציח את שם סבו, מאיר. לאחר נפילתו אמרה סבתו כי "אורו לא האיר די זמן".

הוא כונה "אוריקי" או "אורוש" בפי אימו ו"אורקי" בפי אביו.

הוא היה פעוט יפה תואר, עד כדי כך שאנשים זרים ברחוב ביקשו מההורים לעצור רק כדי שיוכלו להביט בו.

אורי גדל בראשון לציון. כישוריו הרבים בלטו כבר בצעירותו, כאשר בגיל שלוש צייר תרנגולת, לתדהמת הוריו. הוא למד בבית הספר היסודי "הדרים" בראשון לציון, ומכיתה ב' עד כיתה ד' השתתף בחוגי העשרה בציור. אורי אהב לכתוב שירים וסיפורים בחרוזים שבתוכם שילב מוסר השכל והומור שנון. הוא היה יצירתי בתפיסת העולם שלו, סוער, שובב ומלא סקרנות, תמיד רצה לדעת ממה עשויים הדברים וכיצד.

אהבתו למרחבים, לחופש ולים הפתוח לא ידעה גבול. לא היה בו פחד, לכן לא פעם הלך לאיבוד בחוף הים. אורי נהנה לנסוע עם אביו במשאית והשניים טיילו בכל רחבי הארץ. המשפחה הרבתה לטייל בהדרכת "החברה להגנת הטבע". עוד בילדותו ידע לזהות פרחים ולנקוב בשמותיהם.

לאחר סיום בית הספר היסודי המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "זלמן ארן", גם היא בראשון לציון.

אורי אהב לצפות עם אביו בסרטי קולנוע ואגר ידע רב אודותיהם. הוא ידע לנקוב בשמות הבמאי, התסריטאי והשחקנים בכל אחד מהסרטים הרבים בהם צפה. כל סרט נצפה על ידו מספר פעמים, עד שידע לספר לחבריו את תוכנו בצירוף ציטוטים נבחרים. סרטי אימה היו החביבים עליו במיוחד, וכן מוזיקה נוסטלגית משנות השבעים: פרדי מרקורי, "קווין", להקת "רובים ושושנים", "פינק פלויד" ו"לד זפלין".

חוש ההומור אִפיין את אורי, וחיזק את הקשר בינו לבין סביבתו ואף בינו לבין אחיו עומר, אותו "גרר" למעשי קונדס. בזכות יכולת ההתבוננות המעמיקה שלו בבני אדם, הוא ידע למצוא את המאפיין הבולט בכל אדם, ועל בסיס זה יצר תמונה הומוריסטית ומצחיקה של הדמות.

עם איתי אחיו הצעיר ממנו בכ – 14 שנים יצר יחסים חמים וקרובים על אף פער הגילאים. איתי איבד את אחיו הבכור בהיותו בן שבע וחצי והוא חש את כאב האובדן ביום יום שלו.

בזכות אישיותו המיוחדת, החום האנושי שהקרין, וההומור הייחודי והשנון שלו, הצליח אורי הבוגר לחבר את אחיו הצעירים אליו ולהתחבר אליהם. אורי עטף והרעיף על אליהם ים של אהבה, והם העריצו אותו בשל כך.

הוא נהג לעזור לזולת מתוך כבוד, והייתה לו רגישות לאנשים שלא תאמה את גילו. כששאל אנשים לשלומם, הוא באמת התכוון לכך.

מכיתה י' עד כיתה י"ב למד אורי בתיכון "אורט חיל אוויר" בתל נוף. גם כאן התבלטו העזרה לזולת, הכבוד שרחש לאנשים, הרגישות וההתעניינות בחייהם. הציור המשיך להעסיק אותו, ורישומיו נותרו בכל מקום, אפילו על חשבוניות בתי עסק שהגיעו לידיו.

אורי היה אמן המילים. הוא ידע להביע את רגשותיו בצורה מילולית ולא התבייש לומר לאימו: "אימא, אני אוהב אותך", ובכך לפתוח פתח לדיאלוג רגשי.

לצה"ל התגייס ב- 22.7.2007 כלוחם בגדוד 51 בחטיבת "גולני". ברגעים קשים ידע לעודד את חבריו. "בתקופות הכי קשות של הפלוגה הוא היה הרוח החיה," נזכר אביו טוני. "הוא היה מלא בחוש הומור, עם המון תובנות, אהוב ונאהב על כולם".

אורי נלחם במבצע "עופרת יצוקה" וקיבל אותות הצטיינות על תפקודו במלחמה ובפעילות מבצעית.

כבכל מקום, הטביע את חותמו בציוריו גם בבסיס האימונים של חטיבת "גולני", שם צייר על סלע ציור צבעוני.

אלעד עטיה, חברו לגדוד, כתב: "... זה מנחם שתמיד זוכרים אותך עם החיוך והשטויות והשירים שרק אורי יכול לתת, ורק אורי יכול לעזור, והחיוך השובב. וההצקות לפלדמן... לא אשכח את הלילה שפלדמן 'במקרה נפל מהמיטה' ואני מתעורר מהרעש ושומע אותך ואת פישלוביץ מתפוצצים מצחוק אבל לא יודעים מה קרה ומה רוצים מכם ... עברו שנתיים כבר. אבל אתה תמיד איתנו, כאילו היום עוד ראינו אותך נכנס לאוהל עם מדי ב' חדשים שהפכתי ת'עולם לארגן לך ואז שנייה אחרי זה כבר הם מקושקשים באיורים שלך וקרועים בברכיים, אלוהים יודע איך..."

ב-11 בספטמבר 2009 אורי קיבל חופשה מהצבא. במהלך הערב עוד הספיק לשחק ולבלות עם שני אחיו הקטנים עד שהלכו לישון. בשעות הלילה יצא אורי לפגוש חבר על מנת לצפות בסרט. הם קבעו להיפגש בחצר בית הספר "חביב" בראשון לציון, במרחק של כמאתיים מטר מבית הוריו. בחצר בית הספר חבר אליהם בחור אחר, בשלב מסוים התפתח ויכוח בינו לבין אורי. כתוצאה מחילופי דברים סתמיים בשילוב צריכת אלכוהול של הבחור, שלף האחרון סכין קפיצית שנשא על גופו, ודקר את אורי בבטנו. כתוצאה מהדקירה איבד אורי כמות דם גדולה. צוותי נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) של מגן דוד אדום, פינו אותו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "אסף הרופא". וכעבור מספר שעות הוא מת מפצעיו.

סמל אורי חן נפל בעת שירותו ביום כ"ב באלול תשס"ט (11.9.2009), בן עשרים ואחת היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

על הרוצח נגזרו שמונה-עשרה שנות מאסר ותשעה חודשים. השופט כתב בגזר הדין: "העונש החמור הוטל מתוך מתן משקל לערך של קדושת חיי אדם".

דודו של אורי, אל"מ (במיל') קובי אגמון, אמר "לא מדובר בקטטות אלא ברצח בדם קר. האלכוהול אינו רוצח, הסכין אינה רוצחת, הרוצח עם הסכין השלופה הוא הרוצח". "אם נדמה לנו שדברים כאלה קורים רק אצל אחרים - אנחנו טועים". אגמון אמר כי אינו מאמין שהוא צריך לספר על אורי "כאחד שנלקח מאיתנו. אורי בחור ערכי, בעל נשמה טהורה, יפה תואר ומלא עדינות. הוא השתתף באינספור פעולות מבצעיות. הוא לחם בגבורה במבצע "עופרת יצוקה", וקיבל על כך תעודת הערכה ממפקדיו. אורי היה בחור מצחיק, תמיד הרים את המורל של המחלקה עם הצחוק והבדיחות שלו. הוא ידע לעבוד קשה כשצריך, המשיך גם כשחש ברע, והתגבר על הקשיים שעמדו בדרכו. אורי היה אדם שידע לדבר, הוא היה רגיש ומכבד, גם כלפי החברים וגם כלפי המפקדים. אורי היה אחד האנשים הכי כישרוניים שהיכרתי. הוא צייר ציורים וקריקטורות של החבר'ה מהפלוגה. היה לו זכרון מיוחד במינו. הוא אהב סרטים, וזכר כל סרט וכל במאי. הוא אהב מאוד לשיר והבין גם בתחום הזה, סיפר מתן פישלוביץ חבר למחלקה. היינו קוראים לו 'האבא של המחלקה'. היתה לו נשמה טובה, הוא תמיד אמר מילה טובה ותמך בחבריו."

לזכרו של אורי נערכות פעולות הנצחה רבות ומגוונות:

משפחתו ועיריית ראשון לציון יזמו תחרות קומיקס לתלמידי כיתות ו' בעיר לזכרו, בשם: "לאן הלך האור?" בנר ראשון של חנוכה נערך ערב לזכרו של אורי ובו מוכרזים שמות הזוכים בתחרות. שתי העבודות הזוכות מוצבות לצד עבודותיו של אורי, בתערוכה בבית "יד לבנים" בעיר. בערב הזיכרון בשנת 2010 אמר ראש העירייה, דב צור: "בערב הזה אנו רואים כמה אור הפיץ אורי, כמה אהבה העניק למשפחתו ולחבריו". צור ציין כי מותו של אורי, הנוראי בסתמיותו, היה האירוע שגרם לו להבין שיש להילחם מלחמת חורמה באלימות, והוביל לגיבושה של תוכנית עירונית מקיפה למאבק באלימות.

הוריו של אורי, טוני וגילי, אמרו: "אורי שלנו היה ילד שמח, מלא חוש הומור, כישרוני להפליא, ונפל קורבן לאלימות בלתי נסבלת, לאחר שעבר בשירותו אין ספור פעילויות מבצעיות, כולל מבצע 'עופרת יצוקה', שבו לחם אורי בעזה. דווקא במקום הבטוח ביותר, ליד ביתנו, איבדנו את המלאך שלנו. בתחרות הקומיקס לזכרו אנו משתדלים להעביר מעט מפועלו, עם מסר שיש דרכים אחרות להידברות".

חבריו לגדוד פתחו דף ברשת החברתית פייסבוק "לזכרו של אורי חן", שם משתפים בני משפחתו בתמונותיו, בקטעי שירה ובגעגועים ומודיעים על אירועים שנערכים להנצחתו.

אביו של אורי, טוני, משתתף בריצות מרתון רבות מסביב לעולם, כשתמונתו של בנו מוטבעת על חולצתו, עם אחד מציוריו והכתובת "רצים לזכרו של אורי חן".

חבריו המטיילים בעולם לאחר השחרור מצטלמים עם שלט או חולצה ועליהם שמו של אורי והכתובת "לָנֶצַח איתנו" ובכך "לוקחים את זכרו עד לקצה העולם," כדבריה של אימו. שמו מצוין במדבקות שמודבקות על מכוניותיהם.

שיר שכתב אורי מלווה את בני משפחתו וחבריו מאז נפילתו: "אל תדאגי / אני שומר עלייך / ולאן שלא תלכי, / תראי אותי שם... / תדעי לך, / שתמיד אהיה מאחורייך, / מה שהיה היה / תני לעבר להיות עבר. // גם אם לפעמים / תחושה רעה תופסת בטן / והלב מרגיש לך קצת שבור / שמרי על השְׁלֵמוּת / אל תהפכי לשבר / יש סוף טוב לכל סיפור. // אל תפחדי מהפחד, מהכעס, או מגזרות רעות / גם השמש זוכרת לזרוח / דווקא אחרי השעות / הכי חשוכות. // גם אם לא אהיה שם / למחות את הדמעה תמיד / תיזכרי בי ומקווה... / שתמיד תחייכי".

"יהי זכרו ברוך"