קורות חיים
בן גבריאל וחיה. נולד ביום כ"ו באלול תשמ"ח (8.9.1988) בירושלים. אח לרועי ודניאל.
בן שש היה גיא כשעבר עם משפחתו לגור באשקלון, שם קנה את חינוכו. את כיתות א'-ו' עשה בבית הספר היסודי "נווה דקלים", המשיך לכיתות ז'-י' בבית הספר התיכון "מקיף א'?", וסיים את חוק לימודיו ב"תיכון תל אביב".
גיא אהב מאוד כדורגל והשתלב בקבוצת הכדורגל של מועדון "הפועל אשקלון". הוא התמיד לשחק עד גיל שבע-עשרה, ובאחת העונות אף זכה בתואר "שחקן מצטיין". מוזיקה - על כל סוגיה - הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, וכמוה גם החברים שעמם הרבה לבלות.
ב-23.11.2006 התגייס גיא לצה"ל, ולאחר מאבקים הגשים את חלומו - לשרת כלוחם בחטיבת "גולני". הוא היה גאה במדיו ובגדודו - גדוד 13; "כבוד" - נהג לומר על פלוגתו - הפלוגה המסייעת, ועל המחלקה שהוקמה בה - "5יור". תפקידו כנושא ה"נגב" לא היה קל, אך למרות הקיטורים, אהב גיא את המקלע וגם ידע לעודד את חבריו ברגעים הקשים.
גיא אהב לגלוש באינטרנט, ובחופשות הקצרות שקיבל הקפיד לבקר באתרים הקבועים שדרכם שמר על קשר עם חברים. בפרק "קצת על עצמי" שבאתר "מקושרים - הרשת החברתית של ישראל", תיאר את עצמו בכרטיסו האישי בהרבה הומור: "דברים שאתה הכי אוהב לעשות: לצאת ביום ראשון מהבסיס, להגיע הביתה ולהישאר שם שנתיים... אמנות הגוף: קעקוע נסתר. רמת פעילות גופנית: פעיל מאוד. ברצוני לפגוש: קב"ן. חברה/ארגון לו אני משויך: 'מסייעת 13' - 'לעולם לא תצעדי לבד'. ספרים מועדפים: אלגברה חלק ב'. מאכלים: רק לא טונה!!! מוריד לי: מדים. משויך: 'גולני'. דברים מיוחדים שאני מחפש: תעודת שחרור בעיקר. סגנון לבוש/אופנה: רוב הזמן ירוק. בעלי חיים שברשותי: כומתה חומה... שמות של זמרים/ות ולהקות: שומע הכול הכול. פעילויות בילוי מועדפות: לעשן ולדבר בטלפון בשמירות..."
במהלך שירותו השתתף גיא בפעילות מבצעית ובאימונים ברמת הגולן, בשכם, בעזה ובחברון. לא אחת ניצב בפני סכנות, אך הוא לא חשש והשתדל למנוע דאגה מהוריו. חבריו מעידים כי היה נאמן לדרך שהאמין בה, וכל משימה שהוטלה עליו ביצע בשלמות ומכל הלב. "אורונסי - השפיץ של המחלקה", כינו אותו, ולא בכדי קיבל באפריל 2008 את התואר "חייל מצטיין גדודי" והועלה לדרגת סמל.
לגיא היו תכניות אין-ספור לעתיד. הוא ידע היכן ירצה לעבוד, מה ילמד, ותכנן כיצד להגשים את המטרות צעד אחר צעד. אך לגורל היו תכניות אחרות, ואת חלומותיו לא זכה להגשים.
גיא נפל בעת שירותו ביום כ"ט בתמוז תשס"ח (1.8.2008), בתאונת דרכים מחרידה שאירעה בכביש 1, סמוך לגשר נתב"ג.. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, מותיר הורים ושני אחים.
התאונה הקשה שבה נספו גיא וחבריו סוקרה בהרחבה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. באתרים שונים באינטרנט נכתבו תגובות רבות, חלקן על ידי אנשים שהכירו את גיא, אשר הביעו את הזעזוע והכאב מחיים שנגדעו בעודם באיבם.
באפריל 2009 קיימה הפלוגה המסייעת בגדוד 13 של "גולני" ערב לזכרו של גיא שבמהלכו נישאו דברים והועלו זיכרונות. החברים העניקו למשפחתו של גיא אלבום מיוחד שבו איגדו את דברי הפרידה שכתבו. חברתו של גיא, חלי, שרה שיר שכתבה לזכרו על פי מנגינה של ריאנה, הזמרת האהובה עליו: "זה סיפור שקורה... / אותו קשה לספר / על אהבה שנעלמה / באותה התאונה / זיכרון נוקשה / עצוב לי לדמיין אותך הולך / בלעדיך האהבה הזאת לא קורית / עכשיו זה נעלם / אין לי מה לתת / כל השאר זה סתם / אפשר לזרוק לזבל / די כבר עם כל זה / אין לאן ללכת / זה כבר מיותר / רוצה כבר לחזור לשם // אהובי תחזור / נמאס לי מהכול / כבר נשבר לי הלב / כל היום עוברת לי / אותה תמונה / כל כך קשה לעכל אותה / מה עוד יהיה / עצוב לי לדמיין אותך הולך / בלעדיך האהבה / הזאת לא קורית.../ עכשיו זה נעלם / אין לי מה לתת... // או, גיא, איך זה / שאתה לא פה איתי / איך שאני בוכה / כי אתה לא נמצא / תבוא אליי ו... / נישאר ביחד // בבקשה תחזור... / אין לי כבר כוח! / עכשיו זה נעלם..."
ימים אחדים לאחר הערב המרגש סיפרה האם על התחושות: "זה היה ערב שהיו בו בכי וצחוק, אך הוא בעיקר עורר בנו מין הרגשה של רוגע, כי בימים שלפני... גיא היה בחברת חברים שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, חברים איכותיים שאותם אהב מאוד, מין חברות כזו שלא ניתנת להסבר."
לזכרו של גיא הוקם אתר אינטרנט שאליו הועלו תמונות רבות מתחנות חייו השונות, דברי פרידה ועוד. כתובת האתר: http://guy-oronsaye.ad-olam.co.il.
כתבה אמו של גיא: "חושבת ונזכרת כל הזמן באירועים מן העבר... איך כשנולדת הרופא שאל אם יש לי תיק לבית ספר, גדול ויפהפה... 4,330 קילוגרמים... איך אהבת כתינוק ללכת ל'גן העץ' בירושלים ולטפס שם... ואת המוצץ שהלך איתך לכל מקום עד שנפל לחצר... את החברה הראשונה שלך בגן, בת אל... את המעבר לאשקלון... את היום הראשון בבית הספר, כמה התרגשת... איך בכל שנה לקראת פורים השיער היה נצבע לבלונד לבן... אבל רק לכמה ימים... איך בכיתה י' פשוט החלטת שאתה לא הולך לבית הספר... ולילות לא ישנו ובסוף נמצא הפתרון... את אימוני הכדורגל והמשחקים שאבא ליווה אותך אליהם ועודד אותך... את האהבה שלך לחברים כאן באשקלון... את שבוע הגדנ"ע עם 'תיכון תל אביב' שממנו חזרת 'מורעל' ורק 'גולני' בראש... ואת החלום שהוגשם: 'ג ו ל נ י !!!'... את הנסיעות שכל כך אהבתי בחברתך שבהן היית מספר ומספר על החוויות בצבא, על החברים... כמה שאהבת להיות בעזה - כשהגעת לשם אמרת: 'סוף סוף אני מגן על הבית'... על החברים שאותם הכרת בצבא וכל כך הערכת ואהבת... ומה הפלא... והכי הכי את החוויה המקסימה - הנסיעה איתך ללאס וגאס והערב במלון - סיפרת וסיפרת על הצבא ועברנו 'ערב גיבוש משפחתי' עם סיפורים וחיקויים... כל כך היה ברור לך מה אתה עושה בעתיד... התובנות שהגעת אליהן לגבי העבר, ההווה והעתיד שלך, ולמה לעזאזל אני לא יכולה לספר על החלומות שלך ולהתחיל אותם ב'אני זוכרת'... אתה כל כך חסר!"
כתב מפקדו של גיא בטירונות ובמסלול המתקדם: "פשוט תזכרו אותו כמו שהוא היה, לא פוחד לעבוד קשה, לא פוחד לעשות מה שצריך, לא פוחד להיות חרוץ, תמיד תמיד לעזור - גם אם הוא לבד. על אנשים כמו גיא המציאו את הביטוי 'עוצמה שקטה', והלוואי שלכל אחד מאיתנו הייתה את העוצמה שהייתה לילד הזה. לעולם לא אשכח איך הוא היה יכול להישאר רגוע ושלו במצבים הכי רעים, והכי קשים, ועוד לקחת את כולם אחריו. יהי זכרו ברוך."
כתב ברק, חבר למחלקה: "כשהתחלנו טירונות הכרתי שני מצבי רוח שלך - שקט וסגור כשהזמן מאפשר, וכשיש משימה - היית קופץ עליה כמו פנתר. אני זוכר איך המפקדים התפעלו ממך בשבועות שטח, איך ברבאק ובשביזות בו-זמנית היית סוחב את ה'נגב' ויודע לתת עבודה כשכולם היו כבר שפוכים. כשעלינו לוותיקה וחזרתי מקורס מ"כים, למדתי להכיר גיא אחר. נפתחת כמו פרח לכל החברים במחלקה, ודי מהר למדנו להכיר אותך לעומק. אחרי שכבר התחברנו בתור מחלקה, הפכת, ללא ספק, לאחד המנהיגים שלה. לכולם היה כיף לעבוד איתך, גם למפקדים וגם לנו. תמיד האווירה הייתה נכונה, וחיברת את כולם כמו דבק מגע... לא אשכח אותך לעולם ... אוהב אותך אחי."
כתב רועי, חבר למחלקה: "אחי היקר... בכל מקום שהלכנו איתך, באימונים או בקרב, תמיד סמכתי עליך בעיניים עצומות. ידעתי שתמיד תהיה שם. ...מיותר להזכיר את המקרה בכיסופים שירו עליכם, תפסת את המאג וירית כמו מטורף... אין יום שאתה לא איתנו בלב אחי, ואין יום שאתה לא מוזכר בדרכים אלו ואחרות. ... שמור עלינו משם, מגן עדן... אוהב אותך, אח יקר, ומתגעגע."
כתב מנשה: "חבר טוב היית, תמיד ידעת להצחיק את כולנו בזמן הנכון - האדם הכי מצחיק במחלקה! כשכולנו היינו שבוזים ידענו שרק אתה תצליח להוציא מאיתנו חיוך... אין יום שעובר בלי שאחשוב עליך ואזכר בך. גיא, היית מאוד חסר לנו במלחמה בעזה - בתור לוחם ובתור חבר. אוהב אותך המון, תמיד תהיה איתי."
כתב יוסי דניאל - חבר ומפקד במחלקת הסיור: "... היית חייל שכל מפקד רוצה, חבר שכל אדם רוצה, ומהסיפורים שהמשפחה שלך מספרת, היית גם ילד שכל אימא ואבא מייחלים לו. ... התכונות שהיו לך, שהפכו אותך לאדם כל כך מיוחד, מורגשות עד היום כאילו אתה עדיין איתנו."
כתב קובי - מפקד כיתה של גיא וחבר: "גם אחרי שמונה חודשים לא מעכלים שאתה לא איתנו. הנסיך של המחלקה - לא פה... אי אפשר לשכוח את הצחוקים (והרצינות), המתיחות (והמקצועיות), הדברים הכי קטנים (שבעצם גדולים) שעשו אותך למי שהיית - הבן אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, הבן אדם שעוזר ברגעים הקשים, הבן אדם שכל אחד רוצה אותו בתור חבר. מה שנשאר לנו זה רק ללמוד ממך וללכת בדרכך. אזכור אותך לעד."
כתבה דודתו של גיא, שרה: "בדיוק כשהפכת מנער כישרוני - שבכל תחום ספורט שנגעת בו הצטיינת - לגבר חסון, יפה תואר ומצטיין כחייל 'גולני' גאה, נגדעו חייך בשניות... מתגעגעים אליך כולנו, גם אם קשה למי מאיתנו לומר זאת במילים."
כתב מיקי, חבר מבית ספר: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער / ושכל שה תמים יוכל לגור ביער / ושמעתי / שגם הלב הזה יותר לא ימות // דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות / כל הצלילים יהיו לשיר אחר פשוט / תבוא, אנחנו מחכים לך."
כתב חיים, חבר מהתיכון: "כמו עץ נטוע / זקוף ידוע // רוח מוזרה / שורשיו עקרה // גדל העץ במשך השנים / טיפס טיפס נגע בעננים / הניב פירות בצל הענפים כדרך הטבע // וכמו העץ גדל גם האדם / נחלתו רוצה כמו כולם / האל נתן ורק האל ייקח / אתה לי חבר ואח... מתגעגעים // וכמו העץ גדל גם האדם / נחלתו רוצה כמו כולם / האל נתן ורק האל ייקח / אתה לי חבר ואח... מתגעגעים."
כתבה קרנית, חברה של האם: "אצלי בראש מתנגן שיר והזמר, בקול שבור, שר איך לא נותר דבר מלבד הגעגוע... איך זה מקבל פתאום משמעות אחרת, למילים יש כוח עצום, וכמו במשנה תוקף הן חודרות את נשמתי. כל כך הרבה נאמר וסופר בך מאז שהלכת, ואני, מהצד, לא מבינה איך אמורים לעכל את המידע המר-מתוק הזה, מידע שהתגלה, לצערנו הרב, רק בלכתך! כזה היית, ילד שהמילים מעולם לא היו בבחינת 'ביג דיל' עבורו, שכן מהמעט שיצא לי לשמוע אותך, לא היית ילד של הרבה מילים, אלא יותר גבר שמסכם חד וחלק, במילה אחת. עכשיו זה כל כך הגיוני, כך מסתבר, שכן דיברת מעט ועשית הרבה, אך גם על מה שעשית לא הרבית לדבר, אם בכלל. ... אצלי בראש עדיין מתנגן אותו השיר, והזמר, בקול שבור, שר איך לא נותר דבר מלבד הגעגוע. השיר מתנגן ולא נותר לי אלא להסכים עם המחבר, הראש מסכים, אבל הלב בוכה."
הרשימה "החיים אינם נמשכים" שכתב יאיר לפיד, היוותה השראה להספד שכתבו ההורים: "גיוש שלנו, זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך אבל היא אחרת, ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אנחנו זוכרים את תקופת בית הספר, תקופת הכדורגל, ההתבגרות, הגיוס, המשחקים עם רועי ודניאל, המוזיקה שכל כך אהבת מכל הגוונים, התמונות המצחיקות, המשפחתיות - וכמובן הצבאיות הקרביות שהפכו ברגע לאלבום זיכרון. זה לא נכון שהחיים נמשכים. ... בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה. זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. ... אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך עשיתם משהו ביחד אתה מתלבט אם לקרוא לו 'בני' או 'בני המנוח' או 'זיכרונו לברכה' או פשוט גיא... לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה (לרוב לא!). פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בקשר הרבה זמן והוא שואל לשלומו, ואתה אומר ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו בזה שאתה אומר לו שלומדים לחיות והחיים נמשכים... זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים ומתחילים מחדש, אחרת!"
חבריו של גיא מנציחים את זכרו באתר "פייסבוק" שאליו הם מעלים זיכרונות של חברים מהצבא, מבית הספר וממקומות אחרים. כתובת האתר: http://www.facebook.com, תחת השם "גיא איירי אורונסי".