קורות חיים
דניאל, בן ורדה רחל ואבינועם, נולד ב-כ"ד באדר א' תשמ"ו (5.3.1986).
דניאל גדל להיות ילד אהוב, מטופח, חכם ובעל יכולות אדירות. למרות היותם אנשים לומדים בזמן הולדת בנם, השקיעו הוריו רבות בגידולו. מהר מאוד התגלה דניאל כילד מבריק בצורה בלתי רגילה. "הוא עשה הכול מהר וטוב. כשהיה בן 3 שבועות הוא שלח ידיים למובייל שנקשר מול פניו, בגיל 10 חודשים כבר עמד, לפני שמלאה לו שנה עשה פאזלים, וכשהיה בן ארבע הרכיב חלקי לגו ענקיים", מספר אביו, ד''ר אבינעם שירן, קרדיולוג בכיר.
אחרי שסיימו את לימודיהם, עברה המשפחה לחיפה, לרמות יצחק. כאן רכש דניאל את חבריו הראשונים, קליקה של ילדים מאותה שכונת מגורים שליוו אותו גם בחייו הבוגרים. דניאל זוהה כילד מחונן (אובחן בכיתה ג'), חריף ובעל יכולות נדירות במקצועות הריאליים.
כשהיה בכיתה ה', יצאה המשפחה לארה"ב לשנתיים השתלמות של האב אבינועם במרכז רפואי בוושינגטון. דניאל נעקר מחבריו האהובים ומבית הספר שטיפח אותו. "הוא לא סלח לנו", מספר אבינועם, "הוא חש כאילו נתלש מחממה למקום שלא הכיר". אך גם שם התגלו יכולות הלמידה המעולות שלו, הוא רכש את השפה בקלות, סיים אחרי שנה אחת את תוכנית האנגלית לזרים, ובשנתו השנייה כבר למד בכיתה רגילה והגיע להישגים טובים יותר אפילו מהמקומיים.
כשחזרה המשפחה לחיפה, התקבל דניאל לבית הספר הריאלי להמשך לימודיו במגמת ביוטכנולוגיה מורחבת. דניאל המשיך להצטיין בלימודיו, אך למרות שלמד בריאלי, העדיף דניאל את החברים הישנים מרמות יצחק.
רק ביניהם הרגיש הכי קרוב לעצמו. הם, מאידך, העריצו אותו. "הוא היה הכי חתיך והכי חכם מכולם" מספר עליו בן מחזורו ליאור כספי. "הוא היה מוכן לתת את הנשמה לכל אחד מחבריו".
לקראת גיוסו לצה"ל נקבע לו פרופיל שאינו קרבי בשל בעיה בכף רגלו. דניאל לקח את זה קשה, ואביו, חייל קרבי בעבר וקצין במילואים, ניסה לעודד את רוחו, אך ללא הועיל. דניאל החליט שהוא לא מוכן לקבל את רוע הגזירה וביקש להעלות את הפרופיל. "אני לא אעזור לך" אמר אז אבינועם לדניאל, "לא אעשה טלפונים ולא אפעיל קשרים". כשנשאל מאוחר יותר מדוע, השיב "לא רציתי לקחת על מצפוני שעזרתי לו ללכת לקרבי. חששתי מזה, אבל מבחינה מוסרית לא יכולתי לעצור אותו או להפעיל עליו לחץ שלא יעשה את זה. גם אני חייל בקרבי, יכולתי להבין את התשוקה הזו לשירות קרבי". אחרי שערער פעם אחר פעם על הפרופיל, הצליח דניאל להעלותו ל-82. "לא היה מאושר ממנו", מספרת אימו וורדה.
ב-21.11.04 התגייס לצה"ל, לאחר שהתעקש להעלות את הפרופיל, כך שיוכל להצטרף ליחידה קרבית ולהיות לוחם. "הוא התחבר למסגרת הצבאית ולגולני באופן מוחלט. הוא הפך את כולנו לגולני. הוא היה מזוהה לגמרי עם החטיבה". דניאל סבל לא פעם מהרגל הפגועה, במסעות הייתה מתנפחת ואחריהם היה צולע שבוע-שבועיים, אבל הוא לא הסכים לוותר. הרופא אף הזהיר אותו שככל שישחק יותר את הקרסול, הוא יתקרב יותר ויותר לניתוח. אביו מספר: הרופא אמר לו 'אם אתה עושה את זה בשביל הרמטכ"ל וראש הממשלה, אני עכשיו נותן לך המלצה להוריד פרופיל. אבל אם זה בשביל עצמך, תדע שזה המחיר'. דניאל פטר אותו ב-'יהיה בסדר'. דניאל המשיך להצטיין גם כלוחם. היה נחוש תמיד לפעול ולהצטיין בכל פעילויות היחידה ובכל קורס.
ביום שישי, ה-4.08.06, התקדם דניאל עם מחלקתו לעבר בית בכפר מרכבה שבלבנון, על מנת לאתר אמצעי לחימה. בדרכו חזרה מהבית, נורה לעברו צרור מטווח קצר. דניאל נפגע מיד בכדור בראשו ונהרג.
"אני מתקשה להביע את הכאב" אומרת אמו ורדה. "כאילו הגוף מגן על עצמו מהידיעה שדניאל באמת איננו. הייתי כ"כ מחוברת אליו עד שגם אצלי משהו מת. אני רוצה להרגיש, אבל בפנים הכול אטום. אני פוחדת מהרגע שהידיעה תטפח על פני, שאתעורר ואראה שהחיים נמשכים, שכל הילדים בגילו גדלים והוא לא, שבמקום להגיע לעיתון בגלל ההישגים והיכולות הבלתי רגילות שלו, הוא מגיע לעיתון בגלל שהוא מת. דניאל מת בגיל 20, אני יותר מבוגרת ממנו ואני חיה. איזה היגיון יש בזה?"
דניאל הובא למנוחות עולמים בחלקה הצבאית של בית העלמין בחיפה.
"דניאל אחי, עומדים אנו כאן חברים לנשק ומסרבים להאמין", ספד לו סא"ל אסף. "יצאת ללחימה על מנת לחסל את מי שקם להרגנו. יצאת חדור מוטיבציה, התגייסת לגולני והיית גאה".
כאשר עשרות מחבריו ומקרוביו ממררים בבכי, אמר האב: "מה שאנשים לא מבינים בחיים שלמים אתה הבנת ברגע. כולל מה שעמד לפניך לפני שנכנסת ללבנון. היה לי ברור שאתה מבין את המשמעות. היית גבוה, היית יפה, כמעט 1.90 מ' ושקלת 90 ק"ג. כמעט הכול שרירים. היה קשה לסחוב אותך לפה דניאל".
הותיר אחריו זוג הורים ושני אחים צעירים- נגה (בת 9.5) וגיא (בן 16).
"יהי זכרו ברוך"