רס"ל מאיר מירו אסייג ז"ל

קורות חיים

בן פני ושרלי, נולד ביום כ"א באב תשכ"ג (11.8.1963) בדימונה ולמד בבית-הספר "עמי אסף" שבעיר. הוא סיים את לימודיו בחטיבה הדרומית, והמשיך בלימוד מכונאות מטוסים בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בבאר-שבע. אחר כן, הוא המשיך וסיים בהצלחה רבה את לימודיו בקורס למכונאי מסוקים בבית-הספר הטכני בחיפה. מאיר היה תלמיד טוב וממושמע, ולדברי המחנכת שלו בכיתות ד'-ו': "האיר את השיעורים בהערותיו המבריקות, בבדיחות ובמשפטים מקוריים".

מירו היה אהוב על חבריו לכיתה, משום שידע להטות אוזן קשבת לכולם ולעזור בגיבוש החברתי של בני כיתתו. חבריו מעידים עליו שהיה תמיד הרוח החיה בכל ערב כיתה ובכל מסיבה חגיגית, ושימש להם דוגמה בהתמדה ובמסירות שלו.

הוא היה בן נאמן להוריו ואח דואג ואוהב לאחיו ולאחיותיו, שהחשיבו מאוד את דעתו, נעזרו ונועצו בו לעתים קרובות.

מאיר גויס לצה"ל בשלהי ינואר 1981 והוצב בחיל-האוויר. לאחר הטירונות הוא נשלח להשתלמות בקורס מכונאי-מסוקים, ובסיומו הוצב בטייסת מסוקים בחיל-האוויר, בתפקיד מכונאי מסוקים.

הוא היה מכונאי מצויין, אחראי ומסור לתפקידו ומפקדיו ראו בו בעל מקצוע מוכשר ונמרץ. במהלך שירותו השתלם כמכונאי מוטס במסוקים כבדים ובמסוקים קלים, וסיים השתלמויות אלה בהצלחה רבה. אף שמפקדיו מצאו אותו מתאים לקצינות, העדיף מירו להמשיך בתפקידו. הוא זכה לקידום מהיר והתמנה לסגן ראש סככה. חבריו ליחידה העריכו מאוד את אישיותו ואת מקצועיותו וראו בו מנהיג וחבר.

כשסיים את שירותו הסדיר, התקבל מירו לשירות קבע בדרגת סמל-ראשון. בעת שירותו הוא גילה באחד המסוקים תקלה חמורה, העלולה לגרום להתרסקות, ועל כך זכה לתשבחות רבות מפי מפקדיו.

ביום כ"ז באלול תשמ"ד (24.9.1984) נפל מאיר בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בדימונה.

הוא הניח אחריו הורים, ארבעה אחים ושלוש אחיות. לאחר מותו הוענתה לו דרגת רב-סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "מאיר הגיע לטייסת כמכונאי מסוקים והתקדם בתפקידו עד לרכישת השלב המקצועי הגבוה ביותר.

כשנה לאחר שהגיע לטייסת התנדב לקורס מכונאים מוטסים וסיימו בהצלחה. הוא הצטרף לאנשי צוות האוויר וטס במשימות רבות במסגרת אימונים ובמבצעים שונים. בתפקידיו גילה מאיר מסירות ואחריות, יכולת מקצועית ופיקודית והפך למנהיג לחבריו.

בשקט ובצנעה בלטו כשרונותיו. מירו שירת מתוך תחושת התנדבות, וידע סיפוק וגאוה על תפקידיו. קשה עלינו הפרדה והידיעה כי לא ישוב".

הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברים על דמותו מפי חברים, מורים ובני משפחה. להנצחת שמו תרמה משפחתו ספר תורה לבית-הכנסת "אורח חיים" בדימונה.