רס"ן יהושע פיאלקוב ז"ל

קורות חיים

יהושע נולד כבן בכור להוריו שרה ואריה פיאלקוב בקיבוץ אפק, בראש השנה, י"א בתשרי תש"י, 24.9.1949. לאחר 7 שנים הצטרף למשפחה אחיו הקטן, צביקה. ילדות של קיבוצניק עברה על יהושע, לימודים בבית הספר אפק ועבודה בענפי המשק, אך למרות שהיה יליד הארץ, לא שכח את מורשת הוריו. בעבודת שורשים שהגיש בבית הספר כתב את סיפורו של אביו, שגדל ברוסיה למשפחה שהקפידה על שימור זהותה היהודית, הפך ציוני נלהב ועלה על אניית מעפילים לישראל בתום מלחמת העולם השנייה. אביו של יהושע הטמיע בבנו את אהבת הארץ, אהבת ההתיישבות והגשמת החזון הציוני, והמסר הזה ליווה את יהושע כל חייו.

דליה, אשתו של יהושע מספרת כי שתיים מאהבותיו הגדולות היו כלבים וצילום, וכי הוא הקפיד לתעד כל דבר. עוד אהבה גדולה של יהושע הייתה גידולי נוי, הוא ידע כיצד למצוא את היופי שטמון בכל מקום, ולהפוך אותו לפורח ומטופח. בצעירותו עבד בטיפוח הנוי באפק, וכל הגינו ואזורי הנוי שקיימים היום בקיבוץ הם פרי מעשה ידיו, הוא גאל פינות מוזנחות בקיבוץ והפך אותן לירוקות ופורחות.

ב-1962 חגג יהושע את בר המצווה עם חברי קבוצתו , קבוצת "ארז", וב-1967 יצא לקיבוץ אייל במסגרת גרעין שרות בנים לשנה שלישית. ב-1968 התגייס יהושע לצבא והוצב בגולני, וכשנתיים אחר כך יצא לקורס קציני מנהלה. ביולי 1970, עבר קורס שלישים והצטרף לגולני בתור שליש בגדוד הבוקעים (גדוד 51), לאחר מכן היה השליש של בא"ח 1. אחרי 4 שנות שירות, חזר יהושע למשק בקיבוץ. הוא החל לעבוד ברפת, עבודה קשה ותובענית, אותה עשה במסירות רבה. בכל בוקר השכים קום לחליבה, ואחר כך להאבסה ולקציר. חברו הטוב, יונתן ויינר, כתב עליו: "אפשר ללמוד על כל דרך חייו של יהושע מן השנים ההן ברפת- דרך חיים של עבודה קשה, של חתירה למטרה בעקשנות, בהתעלמות ממוסכמות".

מלחמת יום כיפור סחפה אותו הרחק מביתו ומשפחתו, הרחק מהרפת ומחיי הקיבוץ, הוא חזר לצבא כדי לעזור בשיקום חטיבת גולני שנפגעה קשה במלחמת יום הכיפורים, והוא המשיך בשירות קבע בגולני מאוקטובר 1973, בתור ע. קשל"ח, ועד נובמבר 1977. באוקטובר 1976 הועלה לדרגת רב-סרן בתפקיד של קצין שלישות של חטיבת גולני, חודש לאחר שהועלה בדרגה, אושפז לראשונה בבית החולים רמב"ם עם זיהום בכליות. לאחר שהוקל לו, התבקש לחזור לצבא ולהמשיך בתפקידו.

ביולי 1977 נפצע ברגלו בזמן אימון ירי, אושפז שוב ברמב"ם ונותח ברגלו. לאחר תקופת התאוששות, פיזיותרפיה וטיפולים, השתחרר מהצבא בדרגת רב סרן וחזר למשק אחרי 8 שנים וחודשיים של שירות בצה"ל.

מילות ההערכה שנכתבו בתעודת השחרור שלו, יכולות להעיד על רמת המחויבות והמסירות של יהושע שהייתה חלק מהאידיאולוגיה שינק בבית הוריו, על החריצות והמשמעת העצמית שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו במשך כל חייו. אל"מ (במיל') יום טוב חזן, לימים רס"ר מחנה שרגא של חטיבת גולני וסגן מפקד החטיבה, ויו"ר אתר ההנצחה ומוזיאון גולני, ספד לו וכתב: "יהושע היה בחור ישר ואמין. כל דבר עניין אותו, הוא לא ויתר ודבק במטרה עד שהשלים את עבודתו במלואה. הוא עבד קשה מאוד. ראשונה במעלה הייתה עבודתו ורק אחר כל המחלה, עד שלא יכל עוד".

עם החזרה לקיבוץ, קיבל יהושע אישור מאספת החברים לצאת ללימודים, יהושע החל לסבול מכאבים קשים, ואושפז שוב מספר פעמים ברמב"ם. הרופאים קבעו שוב שאין ממצאים מסוכנים, אבל יהושע המשיך לסבול מכאבים קשים שלא הרפו. למרות שהכאבים המשיכו ללוות את חייו, הוא לא נכנע, המשיך בחייו, עבד במשק בעבודה הקשה של גידולי השדה, בשנת 1979 התחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה, כלכלה וסטטיסטיקה, עבר לגור בחיפה, ובימים הפנויים יהושע החרוץ אף עבד בתור גנן. הוא עזב את הלימודים בגלל הקושי של הטיפולים הרפואים.

בשנת 1980 נישא לדליה לדקני, וביוני 1981 נולד בנם הבכור, אלון, על שם עץ האלון המעטר את תג היחידה של החטיבה. בשנת 1982 המשפחה הקטנה החליטה להצטרף לקבוצת "קלע" כדי להקים יישוב חדש ברמת הגולן, אך מצב בריאותו של יהושע המשיך להתדרדר. כשהגיע למרפאה בקיבוץ אפק, פגש במקרה בחברי מזכירות הקיבוץ ואלה שכנעו אותו לחזור לקיבוץ. לאחר בדיקה בבית החולים רמב"ם, קיבל זימון דחוף לאשפוז והמשפחה כולה חזרה לאפק, בתקופה זו אף נסע לבילינסון לברר על אפשרות של השתלת כליה.

ביוני 1983 נולד בנו השני, אור, ויהושע המשיך בהגשמת חלומו להקים את ביתו בעצמו.

למרות המחלה שהמשיכה להטריד, המשפחה עברה למושב ציפורי בשנת 1985, יהושע בנה את ביתו במושב ציפורי ונעזר במשרד הביטחון שהכיר בו כנכה 100%. במושב ציפורי יהושע בנה משק שכלל רפת, גידולי שדה, וגם נטע כרם. הוא החל לקבל טיפול דיאליזה חדשני בבית, והמשיך את הטיפול ברמב"ם, ובמקביל נולדה הבת אלמוג בשנת 1987.

מצבו הבריאותי המשיך להתדרדר, ובאוקטובר 1993 הובהל לבית החולים ונותח. במשך שבועיים נאבק בכאבים שלא הרפו ממנו, וב-24 לאוקטובר 1993, ט' בחשוון תשנ"ד לפנות ערב, הכריעה אותו המחלה והוא בן 44 וחודש.

עם פטירתו, פרסמו חבריו לכיתת ארז מכתב מרגש, שיכול להעיד קצת על ההערכה והאהבה הרבה לה זכה יהושע מהקרובים לו ביותר. למרות המאבק ארוך השנים במחלה, בני כיתתו היו משוכנעים שגם הפעם יוכל לנצח ולהתגבר עליה. הם תיארו חבר מסור ואכפתי, ידיד טוב שתמיד נחלץ לעזרה וגם ברגעי מחלתו הקשים, בהם סבל מכאבים איומים, התעניין בשלומם ובשלום בני משפחתם. לצד המסירות לחברים, תארו אותו כאדם חרוץ במיוחד, גם בלימודיו וגם בכל עבודה ומשימה שקיבל עליו בקיבוץ, וכאחראי משק החי וגן הירק.

בתקופה שחזר יהושע לקיבוץ משנות שירות הקבע, הוא הקים ועיצב בעבודה קשה פינות נוי רבות ברחבי הקיבוץ. למרות המחלה היה חשוב לו להפריח לייפות ולתרום לסביבה בה גדל ועוצב, "הרבה פינות יפות באפק יזכירו לנו אותך" ספדו חבריו. אישיותו של יהושע השפיעה על כל מי שהכירו אותו, ופגשו אותו במהלך השנים. בנו אור מספר כי דרכו של אביו השפיעה עמוקות על חייו, "אבא שלי לימד אותי לעבוד קשה, ללמוד הרבה ולהתמיד במה שאתה עושה, לפי הדרך שלו, הכל מסתדר בסוף".



שיר שכתבה נעמי ברזילי לזכרו של יהושע , ופורסם בחוברת "דפי אפק":

רוח סתיו

כי הסתיו פלש לחיי,

העלים נושרים

אט מנתקים עצמם מעץ החיים

וצונחים.



קלים הם וקלה צניחתם,

בני הסתיו והמוות.

בני הרוח החולפת,

מעל האדמה החרבה.



האם גם אתה צנחת כך

מעץ החיים

קל ונישא אל המוות

בזרועות רוח המדבר?



אך לסתו שלי

לא יבוא האביב

על התל- פרחים

מושקים בדמעותיי.



נעמי ברזילי