סגן אייל מישאל לוי ז"ל

קורות חיים

בן רות ויאיר. נולד בשבת, ג' בתמוז תשל"א (26.6.1971) בירושלים, אח לאביטל. אייל ואביטל גדלים כתאומים, קשר מיוחד וחזק. אוהבים ודואגים זה למחסורו של רעהו. והקשר הולך ומתחזק עם השנים. כבר בילדותו המוקדמת בולט אייל בקול הזמיר שלו ובביטחונו העצמי. תמיד ממלא תפקידים מרכזיים בחגיגות בגן. קולו הערב ושירתו מעוררים התפעלות בסביבתו וכבר בגיל שלוש הוא שר את "אנעים זמירות" בבית-הכנסת השכונתי. אייל גדל ופורח, ילד קל רגלים, אינו הולך, תמיד רץ. הוא מתחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי על שם 'ציון עזרי', בעיר. ילד יצירתי מאוד ובמהרה הוא מתחבב על מורי המלאכה.

אל המשפחה מצטרפת עוד אחות, אורית. עם אורית נרקמת מערכת יחסים של אח אוהב ודואג, אך גם דואג לקבל את זכויותיו כאח בוגר. ילד חסון ומוצק היה אייל, רזה אך חזק. חברותי, תוסס ומלא חיים ואוהב חברה. במלאת לו שבע שנים מצטרפת אל המשפחה אחות נוספת, אופירה. "מניותיו" של אייל ממריאות, בן יחיד בן שלוש בנות. אולם עם ה"מניות" עולה גם האחריות.

עם עלייתו לכיתה ד' מצטרף אייל לשורות תנועת הנוער "בני עקיבא", חניך מסור ומתמיד, בקבוצה מגובשת ששומרת על קשרי חברות אדוקים לאורך השנים. מחנות הקיץ, הטיולים, המסעות ושאר הפעולות משלימים את מה שאייל מקבל בבית. בד בבד מתגברת והולכת אהבתו של אייל לארץ.

אייל גדל והוא כבר נער בוגר, חובב ספורט. גומע מרחקים ברכיבה על אופניים, מתאמן בריצה ועוסק בפיתוח הגוף. כך מנער רזה הופך לבחור חסון, שרירי אך עדיין קל רגליים. את לימודיו התיכוניים הוא עושה בישיבה התיכונית "קרית נוער" במגמת אלקטרוניקה, שם הוא בולט בכישוריו הגבוהים.

בשלהי אוקטובר 1989 מתגייס אייל לשירות חובה בצה"ל הוא מגיע לגיבוש טייס ורוצה בכל מאודו לנשור כדי להגיע לגולני, ולהצטרף אל חבריו. ואכן הוא מצטרף אל משפחת גולני ומיד מתבלט כדמות מרכזית. אייל שופע מוטיבציה ומוכנות לשירות קשה, ואינו מתלונן. הוא ממשיך את מסלולו הקרבי בקורס מכ"ים, אותו הוא מסיים בהצטיינות. מקבל דרגת רב"ט וחוזר לפלוגה להמשך אימונים ופעילות מבצעית. גם כאן הוא בולט באישיותו המיוחדת, צנוע, ישר וישיר בקשר האנושי. יודע לבקר, אפילו לומר מילים קשות, אך מבלי ליצור תחושת עליונות. אייל לא מרבה לדבר, מאמין במעשה. הוא יוצא לקורס קציני חי"ר, מקבל את דרגת הקצונה ונשלח לשרת בגדוד "ברק", תחילה כמ"מ ובהמשך כסמ"פ ויוצא לפעילויות מבצעיות בלבנון.

מפקדו מעיד עליו שהיה קצין מוביל בגדוד ומועמד לקבל פיקוד על פלוגה. "איש צנוע שסחף את לוחמיו אחריו לכל מקום, דוגמא אישית למופת, בעל חוש הומור מיוחד. בתפקידיו כקצין היתה לו יכולת אישית לעשות את הדברים תוך שמירה על ערכי חברות, אנושיות ומקצועונות". חבריו ליחידה מוסיפים ומתארים את אייל כישר, בעל אומץ ואמונה. מטרתו של אייל למן ההתחלה היתה להגיע לפיקוד, לקו הראשון ולהגן על המולדת.

לאורך כל שירותו הצבאי משמש לו הבית כתחנה לאגירת כח ולהצטיידות תרתי משמע. בני הבית נאספים כולם לקבל את פניו בסופי השבוע. אייל משתדל שלא להדאיג את אימו. דעת הוריו היתה חשובה לו מאוד. בשבתות הוא מוצא זמן לשיחת גברים עם אביו, בעניינים שברומו של צבא ועולם. חוש ההומור של השניים מותיר את בני הבית עם "כאב בטן" בערבי שבת. את כישורי המשחק והחיקוי ירש אייל מאביו. מערכת יפה של כבוד הדדי התפתחה ביניהם. יחסו של אייל לאימו היה יחס של הערכה והערצה. אייל עשה לו נוהג, אם לא הגיע לשבת התקשר תמיד ביום שישי לומר "שבת שלום" ולהתעניין בשלום כל אחד מבני הבית. תמיד ענייני מאוד, מחושב ויודע לתת את העצה הנכונה במקום הנכון. כך מצאו עצמם בני הבית פעמים רבות, מחכים לחופשה להיוועץ עימו.

אייל עומד בפני סיום שירותו ומתבקש להאריכו במעט. הוא נענה כמובן.

ביום ב' באלול תשנ"ג (19.8.1993), מתנדב אייל לצאת למארב בדרום לבנון ולפקד על כח הלוחמים בפלוגה. בליל הראשון עבר המארב ללא תקלות. לקראת שחר עובר הכח לקראת המשך המשימה, בחיפוש אחר מסתור יום בתצפית למניעת מעבר מחבלים ליישובי הצפון. עם שחר נכנס הכח אל ואדי "אל פרש". בתנאי שטח קשים נתקל אחד החיילים בתיל ממעיד ותוך כך מופעלים מספר מטעני צד. אייל נהרג במקום. עימו נהרגים שישה מלוחמיו ושניים נפצעים. בסריקות לפירוק מטענים נוספים, נהרג קצין הנדסה וגשש.

אייל הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל, והוא בן עשרים ושתיים, כשהוא מותיר אחריו הורים ושלוש אחיות.

במכתב הניחומים למשפחה כותב מפקדו: "אייל היה בן טובי לוחמנו ונפל תוך מילוי תפקידו בהגנה על יישובי הצפון. אנו נמשיך ללכת באותה מסירות שאיפיינה כל-כך את בנכם".

המשפחה הוציאה ספר לזכרו של אייל, וביום ג' בתמוז תשנ"ד, יום הולדתו יצאו כמאה חברים של אייל ושל המשפחה ליום בטבע כזכרון לאייל. מידי שנה בתאריך הולדתו מתקיים טיול משפחות באותן פינות חמד בהן נהג אייל לבקר.

מתוך דברים שכתבו חבריו בתארם יום זה: "דמותו של אייל העולה בזכרוננו, כולה חיות. אייל הציני, שידע לזרוק את המילה הנכונה במקום הנכון, והשכיב את כל החבר'ה בצחוק. אייל המפקד, ההולך בראש חייליו ומהווה עבורם מודל לחיקוי והערצה. אייל החבר, מלא אהבת הארץ, שיזם והשתתף באין ספור טיולים שערכנו".

אייל גדל וחונך לאהבת הארץ והאדם. אהבת האדם באשר הוא אדם, תמיד זורק מילה טובה, תמיד נכון לעזור. אדם, ולא משנה היכן ומתי ולא משנה מאיזה רקע ומאיפה ההיכרות ואם היא קצרה או ארוכה.

אהבת הארץ "בכל לבבך ובכל מאודך" דרך הכרתה, טיולים בלי סוף בשביליה והיכרות עם פינות חמד קטנות ונסתרות.

אייל כבחור דתי קידש שם שמים בעת שרותו הצבאי. אחד הדברים שהקפיד עליהם ביותר היה שלא יהיו חיכוכים על רקע דתי בפלוגות בהן שירת. אף פעם לא קיבל ובודאי לא ביקש, אלא להיפך, הקלות בשל קיום המצוות. בנופלו נמצאו באפוד שעל גופו ספר התנ"ך ותפילין.

אייל שילב תורה עם דרך ארץ והיה צנוע, ישיר ומלא חוסן, מלא שלווה ושקט נפשי.

אייל היה נצר למשפחת אנוסים 'אנשי משהד' שחייבו אותם להמיר את דתם או להיהרג ורובם שמרו על יהדותם ודתם בסתר.

אייל שהיה אמור להשתחרר שבועיים לפני נפילתו כאשר בתוכניתו לצאת לטיול לדרום אמריקה ואחרי הטיול היה צריך לעבור קורס מ"פ ולהמשיך לשרת בגדוד 12, התנדב לפעולה אליה יצא וממנה לא שב. הוא הובא לקבורה בירושלים העיר אותה אהב והוא צעיר, יפה, חסון ובריא ורק בן 22 שנה. תכונותיו אופיו והערכים בם האמין ואותם יישם הם הם צוואתו הבלתי כתובה של אייל.