תפריט נגישות

סמל סטפן לובלסקי ז"ל

סטפן לובלסקי
בן 21 בנפלו
בן יהודית ובנימין
נולד בפולין - וארשה
בט"ז באב תש"ט, 11/8/1949
התגורר בירושלים
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד "הבוקעים הראשון" (51)
התגייס ב-אוגוסט 1968
נפל בעת מילוי תפקידו
בג' בתמוז תש"ל, 7/7/1970
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: שפך-הירדן
באזור טבריה והעמקים
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 1, שורה: 05, קבר: 01.

קורות חיים

בן בנימין ויהודית. נולד ביום ט"ז באב תש"ט (11.8.1949) בוורשה בירת פולין. בשחר נעוריו, רחוק היה מן היהדות ולא ידע עדיין את הגסות האנטישמית ואת הזלזול ביהודי. אולם בשנת 1957, כאשר מלאו לסטפן שמונה שנים, עבר גל של אנטישמיות על פולין באותם הימים. עם שובו של גומולקה לשלטון, החליטו ההורים לראשונה להאיר את עיניו על מוצא עמו ועל ההיסטוריה המפוארת של עם ישראל ותולדותיו ואגב כך סיפרו לו על המכה שהנחיתה ישראל על מצרים במערכת סיני. דברי הוריו מילאו את לבו גאוה וכתוצאה מכך אמר בפסקנות: "העם היהודי הוא העם הנבון והחזק ביותר בעולם".

באותה שנה נסע אחיו הצעיר בן החמש עם סבתו לביקור בישראל ושהה ארבעה חודשים בקיבוץ שדות-ים, בבית הדוד והדודה. כאשר חזר לפולין, הייתה העברית שגורה בפיו והוא סיפר על שדות ועל ים, על מרחבים, חברים וחופש. אז הציע סטפן להוריו: "בואו וניסע לשם".

בשנת 1960 החלו פיטורי יהודים ממשרותיהם הממשלתיות. ההורים החליטו לשלוח את הילדים למחנה הקיט של "חברת התרבות של יהודי פולין". בקייטנות אלה ספגו הילדים מעט חינוך יהודי. שם, כאילו ממקור סמוי לעין, צצה בקרב הילדים ההכרה בייחודם הלאומי. לסטפן התגלה באחד הימים כי התלמידים הטובים והכשרוניים ביותר בבית ספרו הם יהודים והוא התגאה בכך. ימים ספורים לפני יום השנה למרד גיטו ורשה נודע לסטפן כי מתארגנת קבוצת ילדים יהודיים לעשות עבודות נקיון וסדר מסביב לאנדרטה של גיבורי הגיטו. סטפן הצטרף לקבוצה ושקד על עבודתו במסירות רבה לכבוד אלה שנתנו את חייהם בעד עמם. כאשר שב הביתה סיפר בהתרגשות על חוויותיו.

באחד הימים הודיעו ההורים לסטפן כי הגישו בקשה לקבלת היתר יציאה כדי לעלות לישראל. תחילה הגיע סירוב ראשון ולאחריו סירוב שני. אולם מאבק ההורים על הזכות לעליה לארץ נמשך ובמאי 1965 קיבלו ההורים את הרשיון לעזוב את פולין. בהגיעם לארץ, באוקטובר 1965, כבר החלה שנת הלימודים. לאחר שבועות מספר ופניות למשרדים שונים התקבל סטפן לאולפן בעין-חרוד (מאוחד). על-אף שבתחילה התקשה סטפן בלימוד העברית ובהסתגלות לחיי החברה החדשים. הוא נקלט במהירות בחברה של בני הקיבוץ. שם שמע על גבורת החלוצים, על מלחמתם לגאולת האדמה, על מאבקם בטבע ואף בשכנים ובשודדים. שם חרש לראשונה את האדמה ועל כך גם כתב לחבריו שנותרו בוורשה. דמות החלוץ שהלך אחרי המחרשה וידו האחת מחזקת ברובה קסמה לו.

בפברואר 1966 עברה המשפחה לגור בירושלים. עד לבחינות הבגרות נותרו לסטפן שנתיים והוא לא שלט עדיין בשפה והחומר שהיה עליו להספיק ללמוד היה רב! אך הוא התמיד בלימודיו ולא התייאש. הוא השכיל להשתלב במלוא המרץ בחיים החדשים וכאילו כרת ברית עם השפה ועם מנהגי המקום. הוא נטה ללימודים ההומניים, על-אף שהחל ללמוד במגמה הריאלית. המעבר ממגמה למגמה חייב ידיעה עמוקה יותר של הלשון העברית ותרבותה. אך סטפן לא הירפה מהמקצועות הקשים (כגון: תנ"ך, דקדוק, תלמוד וספרות). הוא שקע בלימודים והשקיע בהם את כל מרצו. למרות קשייו מצא פנאי לבלות עם חברים ולהתבדר בנשפים.

זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, השתתף בצעדת ארבעת הימים והמשיך להשתתף בצעדות עד שסיים את לימודיו התיכוניים. הוא היה גאה על כך ויחד עם המדליות הביא עמו הביתה אוצר של חוויות, וסיפורים על החברה, הנוף והשירים.

בעיצומן של ההכנות לבחינות הבגרות פרצה מלחמת ששת הימים. סטפן, שהיה אז בן שבע-עשרה בלבד, עזר בהעברת אנשים מבית "מושב זקנים" הקרוב אל המקלט. נצחון צה"ל היה לו מקור גאוה ושמחה. עם סיום בחינות הבגרות נותרו שבועות מספר עד לגיוס והוא יצא לעבודה. הוא גם השתכר מעט לקניית מתנות לבני המשפחה והספיק עוד לצאת לאילת לימים מספר. שם הוקסם מן הנוף הנפלא ומן הסביבה.

הוא גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968 והוצב ב"גולני". סטפן רצה מאוד לשרת בחיל-הים, כי האמין שבחיל זה יוכל לתרום את מלוא יכולתו, אולם עד מהרה למד לאהוב את יחידתו ולהתגאות בה. בתקופת הטירונות היה זוכה לחופשות שלא מן המניין בשל היותו חייל מצטיין. לאחר סיום הטירונות הוא נשלח לקורס מפקדי כיתות. המג"ד סיפר להוריו כי התפעל מכושר מנהיגותו של סטפן. חייל אחד סיפר בפשטות כי "הכל אהבו אותו, מעולם לא הטריד אותנו. כשדרש למלא משימה היה טעם בדברים, כשהיה צורך הפשיל הוא הראשון את השרוולים. והוא היה לנו לדוגמא".

ביום העצמאות של שנת 1969 בא לירושלים עם יחידתו, אך הביתה לא הגיע כי שעתו לא הייתה פנויה, עקב תפקידי השמירה והאבטחה שהוטלו על יחידתו. הוא השתתף בפשיטה על ג'בל רוס (הר דוב), נפצע, אך המשיך הלאה, הוא נפצע שנית, והפעם פקד עליו המפקד לא לנוע עד אשר יחלצו אותו באלונקה, אך סטפן לא רצה שישאו אותו והוא נע בכוחות עצמו לעבר המסוק שבא לחצו כשהוא זב דם.

כשהודיעו לו, לאחר מכן, כי עומדים להוריד את ה"פרופיל" הרפואי שלו לתקופה של שישה חדשים, עשה ככל אשר ביכולתו למנוע זאת ודרש כי יישלח לקורס קצינים. הוא נסע אפילו לבסיס, כדי לודא כי אמנם נתקבל. הוא הצליח להתחיל את הקורס במועד שנקבע. עם זאת לא יכול היה להתמיד באימונים המפרכים במשך זמן רב. הפצעים לא נרפאו ואף הכאיבו, והוא חייב היה להימנע מן התרגילים. לבסוף חזר הביתה וסיפר בצער כי אינו ממשיך בקורס. הוא חזר ליחידתו שהייתה מוצבת אותה שעה על גדות התעלה מצפון לקנטרה. הוא לא הירבה לכתוב באותם שבועות ארוכים ומורטי-עצבים. כאשר היה מגיע הביתה, בשעת לילה מאוחרת, וחוזר למחרת בבוקר, לא היה מרבה לספר על המתרחש בחזית, כי "מדוע אספר לכם? כדי שתתרגשו עוד יותר?"

ביום ג' בתמוז תש"ל (7.7.1970) , נפל סטפן ליד שפך הירדן, מול אלמגור, בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בית-הקברות הצבאי על הר-הרצל בירושלים.

במכתב תנחומים להורים השכולים, כתב מפקדו: "סטפן שירת תחת פיקודי כסמל בפלוגה ב'גדוד הבוקעים הראשון '. בתקופת שירותו היה שותף לפעילות המבצעית של הפלוגה והשתתף במספר רב של פעולות מעבר לגבול באחת מפעולות אלו נפצע וכשהחלים חזר לפלוגה ולפי בקשתו השתתף בפעולות נוספות. סטפן היה מלא דאגה ומסירות לפקודיו, אחראי ובעל יוזמה שאפיינה אותו מיתר מפקדי הפלוגה. הוא היה גאה מאוד ביחידתו, וכמובן בתפקידו. בשל תכונות אלו התקדם במהרה הן בתפקידו והן בדרגתו. הוא קיבל עליו כל משימה בנאמנות ולשביעות רצון כל מפקדיו. היה נערץ על פקודיו וזכה להערכות כל מפקדיו".

לאחר נפילתו יצא לאור ספר לזכרו בשם "בראשית הדרך", ביוזמת המשפחה ומכריו הרבים, על קרקעות קיבוץ שדות-ים , מקום שסטפן כה אהב, נטעה חורשה של 1000 עצים להנצחת שמו: "ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו "(רות ד' 10).

בניית אתרים: