קורות חיים
ציוני דרך
* נולד במושב נהלל שבעמק יזרעאל, ב-6 לאוקטובר 1922; ט"ו בתשרי תרפ"ג.
באותה עת הייתה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. אסף גדל, התחנך ובגר בקיבוץ תל-יוסף.
* הורים: מרדכי ויהודית שמחוני. אחים: רוני ומנחם (אחיק).
* אסף נישא לדלילה בשנת 1936. בנים: יואב, אבנר ויפתח.
* אירועים, תפקידים ופעילויות במערכות הבטחון:
1938 - אסף הצטרף לשורות ארגון הבטחון ה"הגנה".
1941 - אסף התנדב לפלמ"ח.
1947-1941 - בתקופה זו אסף נטל חלק בפעילויות רבות אשר נמשכו עד לפרוץ מלחמת העצמאות ובהן: הגנה על הישובים, לחימה נגד כנופיות ערביות, לחימה נגד השלטון צרפתי ("וישי") בסוריה, בן חסותו של השלטון הנאצי הגרמני, סיוע בהבאת מעפילים ארצה ולחימה נגד הצבא הבריטי.
1949-1947 - במלחמת העצמאות השתתף אסף ב-40 קרבות בתפקידי מ"פ ומג"ד במסגרת חטיבת הפלמ"ח "יפתח". בסיום המלחמה מונה למפקד החטיבה.
1956-1949 - לאחר המלחמה, אסף התגייס לצה"ל לשרות קבע, ובמסגרתו מילא שורה של תפקידי פיקוד, הדרכה ומטה: סגן מפקד ביה"ס למג"דים; מח"ט 17; מח"ט גולני; מ"מ אלוף פיקוד צפון; עוזר וממלא מקום ראש אג"ם במטכ"ל.
1956 - מונה לאלוף פיקוד הדרום ופיקד על הכוחות ב"מבצע קדש" (מלחמת סיני)
* אסף נפל בסיומו של מבצע קדש בתאונת מטוס מעל כפר עזון (מזרחית לקלקיליה) ב-6 בנובמבר 1956, ב' בכסלו תשי"ז.
* אסף הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, ירושלים (אזור א, חלקה 20, שורה 4, קבר 10).
סיפור חייו
אסף נולד בנהלל ב-6 באוקטובר 1922 בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי. בן ליהודית ומרדכי שמחוני, דור חמישי לעובדי אדמה מושרשים, אשר עלו ארצה בשנת 1921 מהמושבה "שדה מנוחה", שבחבל "חרסון" שבאוקראינה, וממייסדי נהלל. בשנת 1931, בהיותו בן 9, עבר עם משפחתו לקיבוץ תל-יוסף שבעמק-יזרעאל. כמעט כל בני משפחתו הענפה (מצד אביו ואימו כאחד) השתלבו בתנועה החלוצית, עלו ארצה והגשימו את הציונות. סבו מצד האם, ר' משה יבזורי, משכיל רחב אופקים וציוני נלהב, נדד לאוקראינה מרוסיה הלבנה וביתו היה לבית-ועד למשכילים יהודים ולנוער במושבות היהודיות, שחלמו ושאפו לעלות לארץ ולכונן את אדמתה. אסף למד בבית הספר המשותף עין חרוד-תל יוסף. כבר בצעירותו התבלט ביוזמתו ובתרומתו לחברה ובתכונות של ארגון וניהול. אסף התמצא בכל שטחי העבודה בקיבוץ ובמיוחד בענפי החקלאות ובמכונות חקלאיות. כמו כן עסק בספורט וניגן בחצוצרה בתזמורת כלי נשיפה של תל-יוסף.
במהלך שנות "המאורעות" (1939-1936, תרצ"ו-תרצ"ט), בהיותו בן 16 בלבד, הנהיג מרד בנים נגד הישיבה ה"פאסיבית" על ספסל הלימודים לנוכח עמידת המבוגרים בשער להגנה מפני התוקפים. אסף אמר כי "בימי רצח ודמים, עת משתוללות כנופיות ערביות בהתקפות על יישובים יהודים, לא לנו (בני 16-15) לעסוק בתורה, לחבוש את ספסל הלימודים, בעוד ההורים יגנו עלינו. עלינו לצאת החוצה ולקדם את פני האויב". אסף סבר, כי מדובר בשאלה מצפונית ולכן אין לקבל את דעת הרוב באסיפת החברים "לכשיונח לנו מאויבינו נוכל להמשיך בלימודינו ובעבודתנו באין מחריד" קבע.
מאז שקע ראשו ורובו בארגון וחישול הכח בקרב הילדים ובני הנוער לנוכח האיומים. ב-1938 הצטרף לארגון "ההגנה" והשתתף באופן פעיל בהגנה על היישובים מפני התוקפים הערבים. אסף היה מהראשונים שהתנדבו לפלמ"ח. בשנת 1941, בהיותו בן 19, השתתף בפעולה בסוריה (רמת הגולן של ימינו) במטרה לנתק קווי תקשורת ולפגוע בשלטון הצרפתי, שהיה בזמן מלחמת העולם השניה בן-חסותה של גרמניה הנאצית. בשנת 1943 נשא את דלילה (בתם הבכורה של יונה וזאב און) ונולדו להם שלושה בנים: יואב, אבנר ויפתח. בשנותיו הראשונות של הפלמ"ח פעל במסגרת יחידתו בגליל העליון, בעמק יזרעאל ובבית-קשת שבגליל התחתון (כיהן כמפקד הראשון של היאחזות הפלמ"ח ביישוב).
ב-1945 מונה אסף למפקד הגדנ"ע באזור חיפה, ארגן והשתתף במאבק נגד הבריטים ונגד מלחמתם בעליה לארץ ובאניות המעפילים. ב-29 ביוני 1946 נעצר יחד עם שאר חבריו ב"שבת השחורה", הובא למעצר ברפיח (שברצועת עזה) והיה מהאחרונים ששוחררו. בתקופה זו, עוד לא ראה אסף את עצמו כחייל וקצין לעתיד; בכל הזדמנות אשר ניתנה לו ע"י הפלמ"ח היה חוזר למשק בתל-יוסף ומשקיע את מירצו בעבודה בענפי המשק השונים ובמשפחתו.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, בנובמבר 1947, נתמנה למפקד פלוגה א' ("הפלוגה הדתית") בגדוד הראשון של חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח. בהמשך המלחמה נתמנה למפקד הגדוד, ולקראת סיומה נתמנה למפקד החטיבה בדרגת סגן-אלוף. במהלך המלחמה אסף השתתף, בתפקידי פיקוד שונים, בכ-40 קרבות בגזרות שונות: קרב מלכיה וכיבוש צפת, שחרור הגליל המערבי, טיהור הגליל מחילות קאוקג'י, קרב משמר העמק, קרבות טירת-צבי ועמק בית-שאן, קרבות עמק יזרעאל המזרחי, שחרור לוד ורמלה, כיבוש מחדש של אזור גזר ופריצת הדרך לנגב עד שערי עזה. אסף מעולם לא נרתע מכוחות האויב שלחמו נגדו, לחם בעוז ובאומץ, תוך הפגנת שיקול דעת וקור רוח. כמפקד ללא חת ביצע את כל המשימות אשר הוטלו עליו, לא פעם תוך סיכון חייו. תמיד צעד בראש, הפגין שאר-רוח ושימש דוגמה לפקודיו, אשר הלכו אחריו בתחושת ביטחון. על אף שצעד תמיד בראש לוחמיו ולא החסיר ולו קרב אחד, לא נפצע אסף במהלך הקרבות הרבים בהם השתתף. הייתה בו אמונה בצדקת דרכו לכינון מולדת לעמו ובניצחון דרכו. בכוח אמונה זו צעד והצעיד את פקודיו-חבריו לניצחון בקרב.
לאחר מלחמת העצמאות אסף התגייס לשירות קבע ומילא שורה של תפקידים: סגן מפקד בית הספר למג"דים (בפיקודו של יצחק רבין); לאחר שהוענקה לו דרגת אלוף-משנה שימש כמפקד חטיבה (מחוז) 17 במרכז הארץ, ולאחר מכן מפקד חטיבת גולני בצפון הארץ; בין השנים 1954-1952 שימש כממלא מקום אלוף פיקוד הצפון; בהמשך, יצא לחופשת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, בסיומה הוענקה לו תעודת בגרות; כעבור זמן מה הועבר למטכ"ל ושימש בתפקיד עוזר ראש אג"ם, ולאחר מכן - ממלא מקומו. בתפקידו כעוזר ראש אג"ם עודד ודחף לפעילות את יחידת הצנחנים 101 בפיקודו של אריאל שרון, אשר באותם ימים קבעה בצה"ל סטנדרטים חדשים של לחימה ודבקות במשימה.
על אף עלייתו המהירה בדרגי הצבא לא נראו בו סימני התנשאות והתבדלות והוא נשאר נאמן לכור-מחצבתו, לעבודת האדמה, לביתו ולמשקו הקיבוצי. בסוף 1955 אסף נשלח להשתלמות לקצינים בכירים באנגליה, שם הצטיין בלימודיו. בתום הלימודים יועד להתמנות למפקד גייסות השריון במטרה להקים בצה"ל חיל שריון מודרני ראוי לשמו. אולם עקב החמרת המצב הביטחוני והחשש ממלחמה קרבה והולכת בחזית הדרום, נקרא אסף ארצה ומונה על-ידי הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, לאלוף פיקוד הדרום, אשר הפך באחת לפיקוד הגדול והחשוב ביותר באותה עת. כאלוף הפיקוד אסף השתתף בתכנון ובפיקוד על "מבצע קדש" למיגור הצבא המצרי בסיני ופתיחת מצרי אילת לשיט ישראלי. מבצע קדש התחולל בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1956 והסתיים בניצחון מזהיר לצה"ל, במהלכו נכבשו חצי האי סיני ורצועת עזה ונפתחו מיצרי אילת לשייט ישראלי. אסף ניהל באופן אישי את המלחמה בגזרה המרכזית; גזרה זו היתה המפתח לכיבושו המהיר של כל סיני. במהלך המלחמה אסף הוביל את פקודיו בקרב לכיבוש עזה ובסיומו קיבל את כניעתם של המושל המקומי ומפקד הכוחות המזוינים ברצועה. ב-6 לנובמבר 1956, בשארם-א-שייך, אסף, הרמטכ"ל דיין ומפקד חט' 9 אל"מ אברהם יפה, סקרו את מסדר הניצחון אשר חתם את המלחמה.
בין אסף לבין הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, ניטש ויכוח חריף בנוגע לתוכנית המלחמה, במרכזו עמדו עיתוי הפעלת הכוחות בגזרה המרכזית ותורת הלחימה של כוחות השריון. החלטותיו של אסף בעת המלחמה, אשר החשובות שבהן - ייזום הקדמת כניסתה של חטיבת השריון 7 ללחימה כבר ביומה הראשון, הפעלתה ככוח שריון מרוכז ועצמאי, ודחיפתה המהירה לעבר עורף האויב באזור אבו-עגילה (מתחם אום-כתף), תרמו לסיומה של המלחמה בניצחון מהיר ומוחץ (תוך 5 ימים בלבד) ובמינימום קורבנות. בכך עוצבה מחדש תורת הלחימה של צה"ל, לפיה השריון הוא החיל המבקיע והמוביל בקרב היבשה. יישומה של תורה זו בהצלחה רבה במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים, הביאו להכרעה בשדה הקרב. מספר שנים לאחר מבצע קדש, כתב רב-אלוף משה דיין בספרו "יומן מערכת סיני" בהתייחסו לויכוח בנוגע להפעלתה המוקדמת של חטיבת השריון, כי "מוטב להיאבק בסוסים האבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם - מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז". בספרו "אבני דרך", מציין דיין את הערכתו המיוחדת של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון של ישראל, לשלושה קצינים צעירים באמצע שנות ה-50': אסף שמחוני, חיים לסקוב ואריאל שרון. בן-גוריון העריך את אסף כחייל מעולה ומעבר לזה, הוא ראה בדמותו את הישראלי החדש, האנטי-תיזה ליהודי הגלותי, הישראלי הלוחם, הנועז והבוטח בעצמו, היודע את מקצועו - את השדה, את הנשק ואת תבונת המלחמה.
אסף היה מפקד נערץ, איש רעים להתרועע, פשטות וחברות. מצביא בעל ראייה והבנה אסטרטגית שהקדימו את זמנם. ידע לטפח בפקודיו את הבטחון הפנימי והמוסרי במלחמתם לשחרור ואת הכמיהה לחירות עברית ולעצמאות.
בלילה שבין ה-6 ל-7 בנובמבר 1956, בדרכו צפונה מאילת, נקלע מטוסו הקל לסופת רוחות והתרסק באזור הכפר עג'לון, מזרחית לקלקיליה, (באותם ימים - שטח ירדן). אסף, סא"ל אשר דרומי והטייס סמל בנימין גורדון, ניספו. לאחר נפלו הוענק לאסף דרגת אלוף.
דוד בן-גוריון ספד לו כך: "אהוב נפשי, אסף שמחוני, אלוף הניצחון של צה"ל! נהיית לבן אלמוות בעמדך בראש המערכה בסיני. אנו נפרדים ממך בצער עמוק, בהערצה ובגאון". בפקודת יום מטעם הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין נכתב: "בנפול אסף, אבד לצה"ל מפקד דגול. מפקד אשר בשלושים וארבע שנות חייו לא החסיר אף מערכה ממערכות עמו. חייל אשר היה ברוחו, בגופו ובדמו מפקד שדה, עז רוח ונבון קרב".
במשך השנים הוקמו על שמו מוסדות שונים ובערים ברחבי הארץ נקראו רחובות על שמו. כן רבו ההורים שקראו לילדיהם בשם - אסף או שמחוני. בכור בניו - יואב שירת ולחם כמ"מ וכמ"פ שריון בקרבות על מקורות הירדן ויובליו, בקרבות בסיני במלחמת ששת-הימים ובקרבות ברמת-הגולן ובמצרים במלחמת יום-הכיפורים. בנו - אבנר, אשר שירת בסיירת חטיבת השריון 7 ולחם בקרבות בסיני במלחמת ששת-הימים, נפל בפעילות מבצעית בסיני ב"מלחמת ההתשה" ב-1968. בן הזקונים - יפתח שירת כקצין מודיעין בפיקוד הצפון במלחמות יום-הכיפורים ומבצע "שלום הגליל" (מלחמת לבנון).