טוראי יוסף עמית ולקנוץ ז"ל

קורות חיים

בן פרידה ופרידריך. נולד ביום ט"ו בתמוז תרפ"ב (11.7.1922) בברלין, בירת גרמניה. הוא גדל בבית ציוני ולמד בבית-ספר יסודי, תחילה בתנאי שוויון ואחר-כך במשטר הדיכוי והבדלת התלמידים היהודים לשם השפלתם. בגיל 15 גמלה בו ההכרה כי עליו לעלות לארץ-ישראל. יוסף שהה כמה חודשים במחנה הכשרה של השומר הצעיר וב-17.1.1938 עלה ארצה במסגרת עליית-הנוער. בהגיעו ארצה צורף לחברת הנוער בקיבוץ משמר העמק. יוסף למד במהרה את הלשון העברית, התערה בחיי הארץ ובחר לו את שם המשפחה עמית, ובכך הביע את רצונו להיות חבר טוב לכל, וכך היה. כעבור כשנתיים היה חבר בקבוצת "תומר" שעברה לקיבוץ איילון כגרעין להתיישבות.

ב-2.11.1945 עלה עם קבוצתו להתיישב בלהבות הבשן, אז "מעלה הבשן". בין לבין הוא עבד כברזלן בבניית מפעל "גלעם", למד בבית הספר לנוטרים בגבעת המורה והיה לנשק מוסמך. בעיסוק זה, כמו בכל מעשיו, הוא היה ידוע כדייקן וקפדן. הוא נטה שכם לסיקול האדמה והתמחה בביצוע עבודה מפרכת זו. עבד בבניין, בסלילת הדרך אל הנקודה, במשתלה, והיה זריז בכל ענפי המשק והמלאכה. את השקידה להוציא מתחת ידו עבודה מעולה הן במשק והן בפעילות תרבותית ומוסיקלית (בשירה ובמפוחית-יד), ראה כחתירה אל השלמות האנושית, ואת יחסו הטוב אל החברים ואל הזולת בכלל ראה - כפי שהסביר ביומן שכתב - כביטוי לבריאות ולאיתנות נפשית. יוסף שאף לשלום מתוך הכרה והוקרה לכל פעולה יוצרת ובונה, אולם התכונן למלחמת-מגן, לשמירת קיומם של הנכסים והערכים היקרים לו.

בשנת 1940 הצטרף ל"הגנה", סיים קורס מ"כים והיה מדריך. שירת כנוטר בשמירת מקום מושבו, ובחורף תש"ח מילא תפקידי נשק וחבלן. בימי ציפייתו להולדת ילדו הראשון יצא למשימות מסוכנות, להגן על הנפשות היקרות לו ועל הנקודה והמולדת כולה.

ב - 19.3.1948 קיבלו אנשי להבות ידיעה מודיעינית על חוליה ערבית עוינת העתידה להיכנס לעמק החולה בקרבתם והוראה מההגנה למלכד גשר שהיה בדרכה של אותה חוליה. אנשי הקיבוץ יצאו למלכד את הגשר, אך הידיעה המודיעינית התבררה כשגויה. למחרת היום יצאו האנשים על מנת לפרוק את המטענים. יוסף, שלא יצא איתם לשטח, חיכה עם יתר החברים לבואם חזרה, כדי לקבל מהם את חומרי החבלה ולהחזיר אותם ל"סליק" שהרי הוא היה הנשק. אחד האנשים שחזר מהשטח זרק את תרמילו על הרצפה עם אנחת הקלה. יוסף שמע "קליק" מתוך התרמיל, הבין שרימון אחד לא היה נצור כהלכה וזרק את עצמו על התרמיל, שבריר שניה לפני הפיצוץ. כך נפגע יוסף ועוד 6 מחבריו.

כולם טופלו במקום, אך הנסיעה לבית החולים "שוויצר" בטבריה ערכה שעות רבות. יוסף דימם למוות ביום י' באדר ב' תש"ח (21.3.1948). הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בלהבות הבשן. השאיר אחריו אישה, פנינה, בת - יעל שנולדה לאחר נופלו, 2 נכדות ונינה.

זכרו הועלה בחוברת "ארבעה שנפלו" של קיבוץ להבות הבשן.