טוראי שלמה שלומיק גורביץ ז"ל

קורות חיים

בן אריה וגיסיה, מבני העליה השניה וחברי המושב כפר מל"ל, שם נולד בכ"א בתמוז תרפ"ה. מילדותו נתגלתה בו נטיה לקסמי הטכניקה. אסף גרוטאות של חומרי חשמל ומכניקה וניסה, ולפעמים אף הצליח, להרכיב ולהפעיל כלים שונים (פעמון חשמלי, "קולנוע" וכו') ולהפליא בהם את חבריו.

אחרי גמרו 10 כיתות בבית הספר, שבכפרו למד שנתיים בבית הספר על שם מכס פיין מכניקה וחשמלאות, ובזמן האחרון עבד כעוזר בתחנת הכוח של בית הספר החקלאי על שם כדורי בכפר תבור. היה בחור שקט וצנוע, מתרחק מן הראוותנות, מתעמק בתוך עצמו, אוהב להיטיב לזולת ושמח כשנזדמן לו להועיל בתיקון מכשירים של איכרי המקום, שיוכלו ליהנות מהישגי הטכניקה וכושר המלאכה בלי שיצטרכו לטרוח ולחפש בעל מלאכה בעיר.

קיבל הכשרה צבאית בחג"ם ובפלמ"ח המלצת הנהלת בית הספר כדורי רותק למקום עבודתו, שוחרר מגיוס לשירות מלא, וטיפל שם בנשק, שהגיע מצ'כיה והובא ל"כדורי" לשם הרכבה.

משגברו הקרבות בגליל התחתון לא יכול היה להתאפק עוד והצליח להתקבל לצבא. שירת בגדוד שהגן על סג'רה.

ביום 10.7.1948, כשהוכרחה כיתתו לסגת ממשלט, חברו שעל יד המקלע נפצע והחובש שנשלח לעזרתו נפל, נשאר שלומיק עם הפצוע לבל ישאר לבדו . אחרי 10 דקות, כשאנשינו חדרו בהסתערות-נגד אל המשלט, מצאו את שלומיק אוחז בשתי ידיו במקלע ורוח חיים אין בו. גם הפצוע נמצא מת . בלילה הועברו שלושת החללים לקבר אחים בכפר תבור. הועבר לנחלת-יצחק ב- 22.6.1950.

בדברי ההספד של אביו נכתב בין היתר: "...פעם שאלתיו, איך אתה יכול להיות חייל ברגל הפגומה שלך? ואם יהיה לך צורך לסגת-מה תעשה? התשובה היתה: אסור לנו לסגת.. מפי מפקדו נודע לי ששלמה התנהג למופת והראה דוגמא נאה ואמיצה של חייל עברי. הוא לא הרפה מהמקלע אפילו לדקה אחת - קצר באויב ככל יכולתו, נשאר האחרון במקומו והמקלע בידו לחפות על הנסיגה, והוא עצמו לא נסוג".