סא"ל יצחק שוסטי שרון שוסטרמן ז"ל

קורות חיים

יצחק, בן גרשון ופסיה, נולד בפולין ביום כ"ח חשוון תרפ"א (9.11.1920). למד בבית ספר פולני ממלכתי-עברי.

בגיל ארבע עשרה וחצי עלה ארצה עם אחותו הצעירה - שני ילדים קטנים, נסעו לבד לארץ ישראל, תחנתם הראשונה בארץ הייתה טבריה, שאליה התקשר מאד באהבה. בעיר זו בנה את ביתו, עליה הגן במלחמת העצמאות, ואליה שאף לחזור כשנשלח, בתוקף תפקידו, למקום אחר.

כשהועבר לבאר שבע כתב לאחותו: "אני מדרים, אבל ליבי בצפון"... אבל לדאבוננו - לא זכה.

פרצה מלחמת העולם השניה - והוא בין המגויסים. מחלוצי המתנדבים בקנאותו לכבוד העם בשרשיותו היהודית, בשנאתו לצורר - ועם החרות האנושית הטבועה בנפשו, עם רגש החובה הטבעי שבו. הוא הבין, כי על כל צעיר למלא חובה זו ולהיות נכון. אתרע מזלו, והוא נפל בשבי הגרמני ונשלח לגרמניה - זו פרשה כאובה ורבת תלאות בפני עצמה, רבת סבל הן כיהודי והן כשבוי...

ב-1945 השתחרר מהשבי והגיע הביתה. כאן הוא שוב מוכן לכל קריאה ולכל צו.

והנה קרבו פעמי הגאולה ומדינת ישראל בדרך. שוב הרגיש, שהמולדת זקוקה לו, וכי יכול לתת הרבה ממרצו ונסיונו הצבאי. הרי פה יש טעם לקושי ולסכנות, הרי המטרה קדושה. וכאיש הגנה מסור ונאמן, הנשמע לכל צו - הלך...

שירת בצבא הקבע והגיע לדרגת סגן-אלוף. יצחק היה גם בין המשתתפים במערכת-סיני. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ט"ו חשוון תשכ"ב (23.11.1961) בנגב בן 41 בנפלו. והובא למנוחת עולמים בבית-גן. הניח אישה ושני ילדים.

כן... הלך יצחק וצעד בשבילי המולדת היקרה, לאורכה ולרוחבה; לא איש דברים היה, אלא סגור מטבעו; לא אהב להתבלט במעלליו. אדם רגשני מאד היה, ובכדי לכסות את הסנטימנטליות התעטף במעטה של נוקשות, כביכול, אהב מאד את משפחתו - ולמסירותו לא היה קץ. אף בימים הקשים, כשכבו על ערש דוי בביה"ח בבאר שבע, שאל על ילדיו ובקש לראותם. הרופאים, שטיפלו בו, היו מלאי הערצה וכבוד לדמות האצילה; הם לא פגשו באדם בעל רצון חיים כזה.

כן, יצחק היה סמל, סמל לנאמנות ומסירות, דרש מאחרים, אך דרש יותר מעצמו, ונפל, כרע אח, אב ובעל, ודואב הלב - ואין ניחומים...