קראנו לו, פשוט - חומי.
הוא היה לנו סמל של בטחון, של מצפון, של יסודיות. בהליכתו הדובית נתגלם כובד-משקלו - האנושי, הרוחני. ידענו: חומי אינו סואן, אינו גועש, לא מעלה קצף "צברי" מבהיק - אך הויתו השקטה, העמוקה, שופעת השראה על כל סביבותיו.
נפגשנו לראשונה בימי כיבוש ולדהיים-בית-לחם. חומי מפקד על משוריין, מאותן "קופסאות של גפרורים", אשר היוו בימים ההם את חיל-השריון שלנו.
ומיד לאחר זאת - עם געש הקרבות, בעמק הירדן, בהיזעק אנשי יזרעאל לעמוד בפרץ הפולשים, שוב אנו שרויים בצותא.
הימים קשים. טעם הפגזות והפצצות ללא הרף, הדיפת התקפות, פעולות פשיטה - - -
כן, זכורה לי היטב אותה פעולת נחיתה על הכפר התפוס בידי האויב, מעברו השני של הכנרת. חומי הוביל את הבחורים. כולם מושחרי פנים, לובן עיניהם בוהק בעלטה והנשק נישא בידיהם בבטחה. הסירה מחליקה על פני המים. שקט דומם מסביב, רק אושת הגלים הפריעתו. הנה מתקרב הר-החוף, ולפתע - חריקה. חרטום הסירה נתקע בחצץ. חלוצי נעלים משתלשלים הבחורים ומשכשכים אל החוף.
הכוח נערך, ושוב - חומי בראש. הוא צועד בבטחה, באון, ומשרה שקט נפשי זה על כל פקודיו. הם ננהים אחריו ללא כל היסוס - - -
והמשימה בוצעה. היא בוצעה, כרבות אחרות, בדייקנות, באומץ, במרץ.
אז באים שוב ימים של ישיבה בעמדות מופגזות - שער-הגולן - מסדה - צמח.
והנה נקראת הפלוגה לחזית אחרת, חזית ג'נין. כוחות ישראל עולים על העיר הערבית, על הקדקוד הצפוני של "המשולש". בפעם הראשונה מתנהלת התקפה ישראלית בממדים רחבים כאלה. פלוגתנו, אשר עמדה מוכנה ככוח רזרבי, נזרקת למערכה בשלב האחרון. מחלקותינו פורצות לעיר.
וגם כאן חומי בראש המחלקה הפורצת. עברנו את העיר ונתכוונו לעלות על גבעה אשר ממזרח. המערכה אינה קלה. האויב מחזיק מעמד ואינו נוטש עמדתו. מחלקתו של חומי מסתערת - והעמדה נכבשת. בחדוה ילדותית רץ אלי חומי ובידיו שלל - שני רובים, שהוא מנפנף בהם בגאוה.
הגבעה נכבשה, המחלקה מפוזרת להגנה. מוציאים פצועים. נראה, כאילו "יהיה טוב" - ג'נין שלנו!
אך עם לילה, מקבל חומי את ההוראה: לסגת! יש לחזור לעמדות הקודמות, לעזוב את העיר, את העמדות אשר נכבשו בעמל כה רב.
וחומי ממלא את ההוראה - גם הוראות כאלו צריך לדעת למלא.
אחרי קרב-ג'נין נלקח חומי מאתנו להדריך בביה"ס למפקדי כיתות.
קשתה הפרידה. קשה היה להשלים עם העובדה, שנצא לפעולה וחומי לא יוביל. אך ידענו: תקופה זו של הדרכה תהא בודאי תקופת התקדמות גם לו ולכשיחזור יביא לנו מאשר למד וראה. ואמנם, כעבור מספר חדשים חוזר חומי ומביא עמו לגדוד משב רוח רענן. אנו רוצים להפקיד אותו על פלוגת השריון, אך הוא מסרב לקבל את המינוי בטרם יבין את הבעיה החדשה וילמדנה על בוריה. כך היה תמיד: מעמיק ויסודי, בודק כל דבר עד עמקו. והוא יוצא לקנות לו תורה זו, מחזר על פתחי גדודים משוריינים, יוצא לקורס מיוחד, לומד וחוקר, שואב נסיון שנאגר, ומנסה "להדביק" לעצמו משהו מעולם חדש זה.
וכך מתחיל חומי לעזור בבנין הפלוגה המשוריינת, באו ימים קשים של אימונים וחפושי-דרך. ואחריהם ימי "מבצע חירם" לשחרור הגליל. בפעם הראשונה יוצאים משוריינינו לפעולה, לפעולה של ממש. חומי משתלהב. אחרי ימי הפוגה רבים כל-כך - שוב אנו צועדים בשטחים שהוחזרו לנו. ועוד איך צועדים!
אך אחרי ימים מספר לא הסתיר מעיני את אכזבתו: "זה לא היה קרב, הכל התמוטט כבנין של קלפים ונמנעה ממך ההרגשה של סיפוק שלאחר מאמץ"...
אך באו גם ימים אחרים. הגדוד מדרים, יורד לנגב. נוף חדש, מושגים חדשים, מרחב עצום, אויב אחר! ובטרם ניתן לנו לחוש את השוני ולעכלו - ואנו כבר בתוך המערכה.
מערכה כבדה נטושה הפעם: האויב הזה למוד תכסיסים הנהו, אינו "מתמוטט כבנין של קלפים". מלחמתו מלחמה ומכותיו מכות. רבים הנופלים. רבים שיוצאים ואינם חוזרים.
והנה גם חומי. האומנם? - - -
אתה יודע את האמת ואינך רוצה להשלים. הן רק לפני ארבע-חמש שעות ליוית אותו כשהוא רכוב על משוריינו ומוביל את ה"גונדה". והנה חוזרים הזחלים והמשוריינים - חוזרים פגועים ומרוטשים, כעדר בלי רועה.
היכן חומי? - דממה הורסת, אין תשובה.
אני מטלטל את המפקד ההמום וצועק לעומתו: "אמור, דבר, הגיד!" ואז בא הספור. הברה מצטרפת להברה, משפט למשפט. ואני רואה לעיני את "הגונדה" הפורצת לעמדת האויב, את המצרים הנסים במופתע, את רדיפת הטור שלנו עד היפגעו בעמדת התותח.
אני רואה לעיני את התמונה והיא כה חיה. אני רואה כיצד מנסים המשוריינים לסגת וכיצד הם שוקעים בחול. איך נפגעים האנשים בפגזים הנקלעים אליהם ממרחק כה קטן: אני רואה כיצד מתקדם חומי עם המשוריין שלו ומנסה להציל משהו. כן, זה היה ברור, זה היה מובן, חומי לא יכול לעשות אחרת - הן מי כמוהו לאחריות על פקודיו?
על קברו רשמו המצרים: "גופת מפקד יהודי".
אכן, זה היה מפקד עברי, זה היה איש! כמוהו לא נזדמנו לנו רבים.
מאיר