"נפגעתי" - אמר ולא יסף. נדם קולו לנצח.
לא אשכח רגע זה בנתק פתיל עופרת שלוח ממרחק את פתיל חייו.
המדבר הוא? הרוצה הוא במשהו? "לא! אינו משיב" - מוסר החובש. ואני רואה אותו. והנה הרצינו פניו. פסק החיוך מהם. חסל.
מתחילת המאורעות לחם על זכותו לאימונים וללחימה. ובצאת הכיתה בלעדיו לא רצה להשלים עם כך בשום פנים ואופן.
טובה היתה עליו רוחו בצאתו. מלא חיים ובדיחות הדעת. אך בשעת פעולה ואימונים גילה רצון ורצינות. "הרי הכרח הוא לנו" - היה אומר - "יש ללמוד תורה זו על בוריה ולמרות הקשיים". אכן, רציניים הימים וההכרה ברצינות זו היא שעשתהו חייל ולוחם.
זכורני במשמר-העמק בזמן הצליפות, ישב והתקין את החגור. סדר הכל, לבל יפול דבר בשעת תנועה. מוכן ליציאה, מוכן לקרב - תמיד היה בין הראשונים.
"אסור להפסיק את החיים במשק; יש לעלות להר ולהפסיק את הצליפות" - כך טען. ובקרב הראשון נפל.
שלום לעפרו.
אריה פוגלמן
מפקד אותה פעולה