את צעדיך הראשונים בארץ צעדת על תלמי שדה, דבקת בהם ואת חותמם נשאת עמך תדיר.
ואתה כה דבקת בחיים.
זוכר אני את בואך לקן בחיפה. פרוע שער, רונן ומפיץ משב רעננות של כפר. מן המושב באת אלינו וכולך ספוג אהבה למשק, לחי ולצומח בו. אל חלומנו לכפר מזגת משהו ממציאות, מנסיון. אהבה וחרדה למשק לווך כל העת גם בהציף חרדה אחרת את לבך - חרדת הימים האלה. וכיצד חיית אותם! זו המתיחות לכל ידיעה, זה הכאב והזעם לשמע כל חלל, זו אי-ההשלמה עם חוסר-אונים והרצון לעשות, לפעול, עד כי השתלבת בעשייה זו עד תום ומסרת בה את כולך.
ביום משמר-העמק, כאשר החרידו אותנו הדי קולות הנפץ, ומירקותו של עמק התאבכו ענני אבק פגזים - באת גם אתה. ובואך פשוט ומובן מאליו. באותה פשטות, באותו מובן-מאליו של התגברות, קריעת עפעפיים בלילה והשכמה לחליבה ברפת.
שמואל, אתה נפלת, לא זכית לראות אך דע - הם נסוגו, הם לא עברו, הם גם לא יעברו!
ישראל סלעי