המפגש הראשון שלי עם גדליה היה על מדרגות המרכז המסחרי בקצרין בקיץ 98, במסגרת החיזורים שלי אחר חניכים ובניסיון לשכנע אותו להצטרף לקבוצת המחזור הראשון של המכינה.
חשוב להבין שבתקופה ההיא, היה לי רעיון מגובש פחות או יותר של איך צריכה להיראות המכינה בגליל העליון, אך הפרט הזניח שחסר לי - היו חניכים, שבלעדיהם כל ההשקעה בהכנות לפתיחת המכינה היו יורדות לטמיון, כי כידוע לכם, מכינה בלי חניכים לוקה בחסר קל.
משום כך הגעתי לפגישה עם גדליה טרוד עד מעל הראש, עם סימן שאלה ומבלי לדעת האם אצליח לאסוף קאדר מינימאלי של חניכים, שיצדיק לפתוח את המכינה.
כמו ב"דייטים" קודמים שקיימתי עם מועמדים פוטנציאליים באותו עניין, גם לפגישה זו, הגעתי ללא שמץ של מושג איזה מין בן אדם אני הולך לפגוש.
הרושם האדיר שקיבלתי מאותה פגישה ראשונה עם גדליה היה של "זכייה בפיס", לא רק שמצאתי עוד חניך אחד לקבוצה, מצאתי אדם בעל מידת הזדהות ולהיטות גבוהה להגשים את החזון והרעיונות שהמכינה הייתה אמורה להיבנות עליהם, יצאתי עם תחושה שאם אצליח להביאו למכינה, אזי אנחנו מסודרים.
ואכן הוא הציע את עצמו לגייס חניכים מהמגזר הדתי, שיהוו כוח חיזוק לקבוצה, שכפי שציינתי, באותו זמן שיוועה לתוספת חניכים. כמובן שהתנפלתי עליו ועל היוזמה שלו בשתי ידיים ובשתי רגליים, וכפי שהבטיח, הוא הביא אתו נדוניה בדמותם של מוי, יאיר ודן.
בעת פגישתי הראשונה אתו, גדליה היה נער בן 17+, בחור עצמאי, שהקים וניהל חברה שסיפקה שירותי מחשוב, אדם בעל ידע ועניין בתחומים רבים ומגוונים, עם רשת קשרים וחברויות חוצה יבשות וימים.
הסכמנו וסיכמנו בינינו, שלהיות חניך במכינה לא כל כך מסתדר עם ניהול חברה, על כל העיסוק והמחויבויות הכרוכות בכך ושאין דרך אחרת אלא שהוא יסגור את עיסוקיו אלו עד תחילת המכינה.
גדליה בא מבית ציוני דתי, הוא התגורר עם משפחתו בקריית ארבע, לאחר מכן בחספין ולאחרונה, בעת שירותו הצבאי, בדירה שכורה משותפת לו ולחבר בתל-אביב.
בהיכרותי אותו, הוא הציג את עצמו כאדם חופשי, המכבד את ערכי הדת וההלכה, אך חי את חייו על פי אמונתו וערכיו הייחודיים.
גדליה החניך היה הדבר הכי לא קונפורמיסטי בעולם, לא היה משהו שלא היה לו מה לומר או להתווכח אתו, כל דיון איתו היה הופך למסע שכנוע בלתי פוסק, תיאורטיקן ורטורטיקן, עקשן בלתי נלאה, אך עם זאת, איש עבודה, מוכן לסייע ולתרום ורגיש במידה יוצאת דופן.
היה חשוב לו להיות בכל צמתי קבלת ההחלטות ולהיות זה שיאמר את המילה האחרונה ושהדברים יתנהלו על פי תפיסת עולמו.
גדליה היה איש ארץ ישראל, שטייל במסגרת המכינה, אך בעיקר לפניה, בחופשים, לאחר שהיא הסתיימה, במסגרות שונות של חברים וביוזמתו העצמאית.
גדליה היה אומן בנשמתו, כתב שירים, ייצר, ניגן על פסנתר וגיטרה ותרם להוויה התרבותית של המכינה.
הדבר שהכי הכי הוא אהב, אפילו לפני האוכל.. זה הסיורים עם מיכה טמיר במוצבי הגבול.
משום שבמוצבים יש עמדות ושוחות אופטימאליות לתפוס חרופ, לא פעם הוא כמעט ננטש במוצבי רמה"ג, או גבול לבנון. הוא פשוט היה משתרע או מתפתל, בהתאם לגודל העמדה, בלי שק שינה או מצע אחר כלשהו ופשוט נרדם, תוך כדי ההרצאות וההסברים.
גדליה התגייס לצה"ל במסגרת פרויקט פיקוד לגולני, עם עוד 3 חניכים מהמחזור שלו.
הוא התלבט רבות על ייעודו הצבאי וניסה להתקבל ליחידות מובחרות אך מגבלה בריאותית מנעה ממנו להגשים את חלומו זה.
בשחותי אתו בשלב הראשוני של הטירונות, שמעתי אדם מאושר, המוקסם מהעובדה שהוא חווה את הצבא והמשימות הקשורות בו, עם "עמך ישראל", חיילים מבתים קשים, עם לא מעט בעיות בבית ושאין שמח ממנו להעניק להם תמיכה וכוח.
הוא לא התלונן על יחס המפקדים אליו, או על קושי פיזי כלשהו ואם יש משהו שחרה לו, זה חוסר הרגישות של המפקדים לדברים מסוימים במחלקה ובפלוגה, שעם מעט יותר מחשבה, היו יכולים לעשות את הדברים אחרת וטוב יותר.
גדליה הלך לקורס מכ"ים בזימון המוקדם והפך למפקד כיתה בגולני מהר יחסית. זה היה עבורו התגשמות השלב הראשון בחלום שלו - ההזדמנות לממש את היכולת להשפיע, דבר שהוא כה חיכה לו.
בשיחותיי עמו על החוויות שלוו כמפקד ועל איך שהולך לו עם חייליו, הוא דיבר בלהט ובגאווה על השינויים שהוא מצליח לחולל בקרב חייליו ועל ההבדל בין הכיתה והמחלקה שהוא הדריך בה, בהשוואה לכיתות ולמחלקות האחרות בפלוגה.
הוא הדריך מעל לחצי שנה, כשבשלהי תקופת ההדרכה הוא נכנס לעימותים עם מפקד הפלוגה, עימותים שנבעו ממחלוקת על רקע הדרך שבה הוא הוביל את הדברים, זהו גדליה, לא משלים ולא עובר לסדר היום, כתוצאה מכך העבירו אותו לפלוגה המסייעת.
לא היה מדוכא ממנו לעבור למסגרת שבה הוא - גדליה, על תקן "צעיר" ההופך להיות עוד בורג במערכת, בזמן שחלומותיו ושאיפותיו היו להיות קצין ולממש עוד רובד שיוכל להשפיע בו.
הוא שיתף אותי בלבטיו ובחיפושיו אחר דרכי מוצא אפשריות מהמצב הבלתי אפשרי מבחינתו שנקלע אליו ובסופו של דבר הוא מונה להיות נציג גולני בלשכת גיוס תל השומר. הוא קיבל תפקיד שכל אחד אחר היה לוקח אותו כמשהו בכדי לצאת ידי חובה, והכניס בו את נשמתו, השקיע בו אנרגיות והיה מלא סיפוק וגאווה על השינויים והתוצאות שבאו בעקבות פועלו ועל הצלחתו לייצג את חטיבת גולני בצורה כה מכובדת.
בשלב כלשהו, כשלושה חודשים לפני נפילתו, הוא צורף לחפ"ק המג"ד והצטרף ללחימה. הפעילות העיקרית שהוא ביצע אז, הייתה לאבטח שטחים, צמתים וצירי תנועה בעייתיים.
באחת משיחות הטלפון שלו אלי בתקופה ההיא, הוא נועץ בי על יוזמה לפרויקט שעיקרו הוא הפיכת מעבר הפלסטינאים במעברים ליותר אנושי והומאני, ע"מ שהפלסטינים יכירו גם פאן יהודי חיובי באופיו של הצבא.
הוא העלה אפשרות שכל משפחה פלסטינאית תקבל מהחיילים ממתק, פרח, או כל דבר סמלי אחר, בליווי התנצלות על המטרד הקשור בבדיקות ובחיפושים. הוא סיפר לי שהוא עשה זאת מספר פעמים, חילק סוכריות לילדים ושהם היו מאושרים.
יש בסיפור הקטן הזה בכדי להמחיש שגדליה, כאזרח וכחייל היה אדם ערכי, חושב, רגיש שביצע את משימתו במטרה לעשותה בצורה המיטבית.
שיחת הטלפון האחרונה איתו, התקיימה כשבועיים לפני נפילתו בג'נין, פעם נוספת הוא בישר לי באושר שהוא יורד לשטח לביצוע משימה מבצעית.
המכינה הייתה ונותרה בנשמתו של גדליה, הוא הגיע לביקורים לפגישות בביתי, להרצות "הדרכה נכונה" לחניכים, לא פסק מלהתעניין ולשאול ואף דיבר על כך שבתום שירותו הצבאי הוא יבוא להדריך בה.
אין לי ספק שהיכרותי אתו, משקפת קמצוץ מעולמו של גדליה ושהיו בו הרבה דברים שלא גיליתי באישיותו.
גדליה היה חלק מרכזי ומשמעותי מאתנו בחייו, בהשתתפותו בבניין המכינה, בהתוויית דרכה ובהבאתה למה שהיא היום, וככזה הוא יישאר אתנו תמיד.
זכרו של גדליה יהווה חלק בלתי נפרד מהוויית המכינה, מאופייה ומצביונה גם בשנים הבאות.
יהי זכרו ברוך.
(מתוך אתר "המדרשה למנהיגות חברתית, מכינה קדם צבאית גליל עליון")