נתבקשתי לנסות ולתאר את אחי יושקה, כפי שאני זוכר אותו כאדם, ולא לספר עליו כעל אחי. לכן עלי לראותו ללא הפן הרגשי, לראותו בעיניים יבשות, בלא שדוק של דמעות יערפל את ראייתי ואת שיפוטי.
לצורך זה עלי להיזכר בכל הפרטים שראיתי ובכל אותם דברים שהייתי עד להם וששמעתי אודותיו בשלוש עשרה וחצי השנים שחייתי במחיצתו.
זה החלק הקל שבכתיבתי, כיוון שאני זוכר את כל הקשור בו בבהירות, כאילו הזמן עמד מלכת, ואין זה משנה כמה שנים עברו מאז. בזיכרוני הוא לא השתנה.
אני הוא שבגרתי, וכמעט אפשר לומר שזקנתי, אני השתניתי.
לכן נקודת הראייה שלי אותו כיום. כלומר שיפוטי אותו שונה מזו של הילד המעריץ שהייתי. עלי לנסות להיות אובייקטיבי. אל יקל הדבר בעיניך הקורא. שכן אחרי הכל מדובר באחי, ולא באיזה "תרגיל אינטלקטואלי" כאן טמון הקושי.
אם נסיר לרגע את הגנים לגורם המשפיע על אישיותו של האדם ומעצב אותה, נראה ששני המעגלים הבאים הם המשפיעים ביותר. המעגל הראשון הוא המעגל המשפחתי על כל מרכיביו, כולל אורחות חייה של המשפחה וסביבת מגוריה.
המעגל השני הוא המעגל הרחב התקופה שבה חי, האירועים שהתרחשו בפרק הזמן שבה מעוצבת אישיותו של האדם בהיבט הלאומי והכלל אנושי.
אחי היה ער לשניהם, והם הטביעו בו חותם עמוק של מחויבות למשפחה, לעם ולמדינה שבדרך, שכלל את כל האידיאלים הכרוכים בכך.
אם נזכור שהוא נולד ב-1922 ונפל ב-1948. נבין שהוא התבגר וחי בתקופה הרת גורל לעם היהודי ולישוב היהודי בא"י.
על רקע זה ועל קרקע גידולו במשפחה אנסה לשחזר ולתאר פרטים שיתארו את אישיותו ואת התייחסותו לסובב אותו.
בהיותו תלמיד בבית הספר שבמושבה הוא התבלט (כך סיפרו לי הורי וחבריו) בכישוריו, ביכולתו ללמוד, בזיכרון המופלא שלו, וביכולתו להבין ולעכל את כל מה שלמד וקרא.
הלימודים היו בעיקר הומניסטים, למדו רק חשבון אלמנטרי בעיקר למדו: עברית, ספרות, תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה ולימודי יהדות. (ביה"ס היה של זרם המזרחי). "לימודים מדעיים" במידה שניתנו, ניתנו על קצה המזלג. אין זה פלא שזכר בעל-פה קטעים רבים מהתנ"ך, בעיקר מהנביאים, שבוודאי הרשימו אותו, והוא נהג לצטט מהם.
לקראת סיום כיתה ח', סיום לימודיו בביה"ס היסודי שבמושבה, שיבח אותו המורה באוזני האבא ואמר, שעליו ללכת ללמוד (מחוץ למושבה), וחבל שנער כמוהו "ילך אחרי המחרשה". זה היה דומני ב-1936, המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר. אני הייתי תינוק, אחי אליעזר היה בגן ואחי יהודה היה ילד קטן, חלש וחולני בבית שהיה בעל שני חדרים ללא שירותים וללא חשמל הייתה גם סבונא, אמה של האמא, זקנה עיוורת, משותקת בהכנסה מהחקלאות הפרימיטיבית הייתה דלה ולא הייתה מובטחת, ותמיד היה חשש משנת בצורת, שכן ההכנסה הייתה בעיקר מגידולי השדה. העבודה הייתה קשה, אבי יליד צפת, בן למשפחה שירדה מנכסיה, התקשה לעבוד ונאלץ, כאיכרים רבים אחרים בני המושבה וחסונים ממנו, להיעזר בפועל שכיר.
במילים אחרות, לא רק שלא היו אמצעים לשלוח את אחי ללמוד, אלא שהמשפחה גם נזקקה לו ככוח עבודה.
גם ידיה של אימי היו עמוסות עבודה במשפחה ובעזרה במשק, מה גם שהטיפול באימה ובכל מי שחלה מידי פעם במלריה, היה מוטל עליה.
אני בטוח, שגם לו היו לאבינו אמצעים כלכליים. הוא לא היה שולח אותו ללמוד, כיוון שדגל בסיסמתו של בורוכוב שעלינו "להפוך את הפירמידה של העם היהודי", (כלומר, שעל רוב מניינו של העם היהודי בא"י להיות איכרים ופועלים כי שנהיה לעם נורמלי. אינטלקטואלים יש לנו די והותר.
אבי אימץ לעצמו ערך זה, כיוון שחבר לאנשי העלייה השניה, (בטרם נשא את אימי לאישה). אין זה פלא שאחי נטל את העבודה ואת האחריות לפרנסת המשפחה על כתפיו כבר מגיל צעיר.
התנאים האובייקטיבים הקשים, חוסר הביטחון הסוציאלי, וההשענות עליו, עשו אותו לעובד חרוץ באופן מיוחד, ולהצבת ערך העבודה, בעיקר עבודת האדמה, כערך נעלה.
החינוך למחויבות לעם היהודי בתפוצות הישוב היהודי בארץ בתקופה הרת גורל של סוף שנות השלושים ושנות הארבעים, נטעו בו רגישות לכל מה שקשור בהם, כפי שהייתה לרבים ולטובים מבני דורו, ובכך לא נבדל מהם, זו הייתה האווירה השלטת ציונות ללא מירכאות. אך אותו העסיקו עניינים אלה אולי יותר מאשר רבים אחרים, שעסקו גם בענייניהם הפרטיים ובהנאות החומריות והפיזיות שבחיים.
הנטייה ההומניסטית שלו פיתחה בו קשר רומנטי ורגשי עמוק לעבודת האדמה בכלל. קשר שאותו הרבה לבטא בשיריו. הוא התפתח באוטודידיים. אדם שקרא כל ספר וכל עיתון בנקרה בדרכו. עבודה, קריאה וכתיבה היו כמעט כל עולמו.
הוא לא עסק בספורט שהיה בעיניו בזבוז זמן ואנרגיה, לא עסק בשיחות בטלות וברכילויות, ובילוי היה לגביו בילוי הזמן. אם לא עבד או נח הוא קרא או כתב. מזלו שבשבת אסור היה לעבוד, אלא רק לטפל בבעלי החיים.
כיוון שהרבה לקרוא ספרות יפה ושירה, קשה לתאר שכושר הכתיבה שלו היה של מי שסיים שמונה שנות לימוד, בבי"ס דל בכפר נידח.
היו פרקי זמן של חודשים שהוא עבד והתגורר מחוץ למושבה.
הורי עודדו אותו לכך הן כדי שיצא מהכפר הנידח, מעולמו הצר, יכיר אנשים אחרים ומקומות אחרים, והן מטעמי פרנסה, כאשר האחים הקטנים גדלו ושותפו בעבודת המשק, בעיקר אחי יהודה שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים.
פרקי זמן אלה שבהם נעדר מן הבית, ורק היגיע לביקורים נדירים, זכורים לי כ"רייקים", וששתי לשבת ולהאזין למה שסיפר להורים.
לי הוא לא טרח לספר דברים או לשתף אותי בחוויותיו. פער גילים של שלוש עשרה שנה הפריד בינינו. עם הורי הוא שוחח עלי רק בדבר עתידי, וסוכם ביניהם שאלמד בסמינר כדי להיות מורה, הייתי חלק מן העול המשפחתי שעמס על שכמו.
נאמן להשקפה החינוכית של אבינו שמחמאות לילד וכינויי חיבה גורמות לו להיות מפונק, כלומר מקלקלות אותו, לא שמעתי מאבי או ממנו אף פעם ולו גם מילת שבח אחת. היה בו קו אופי ספרטני של הסתפקות במועט, אך ללא קנאות וללא רוח לחימה, הוא לא נאבק על שום דבר חומרי, ולא שאף להשיג דברים חומריים.
לא היה לו כסף משלו או חפצים משלו, פרט לספרים ולבגדים המועטים לא היה לו דבר פרטי.
היו לו מעט חברים, אך הם היו חברים קרובים, ובשבתות ובחגים היה נמצא בחברתם רוב הזמן. האבא חדל לנסות למשוך אותו לבית-הכנסת וכיבד את רצונו.
על אף היותו איש מעשה, איש עבודה - עבודת כפיים. היה בו צד לו מעשי בגישתו לחיים, בגלל העדר אנוכיות וחוסר התייחסות לעניינים שבחומר. הוא לא ידע לדרוש ולתבוע מהזולת.
גם אם זכויות המשפחה קופחו בחלוקת מי-ההשקיה לירקות שגידלנו או בחדירה של שכן לחלקה שלנו וזריעת רצועה ממנה לכל אורכה.
אלה היו בעיניו עניינים פחותי ערך מכדי להתעמת בגללם, מעולם לא שמעתי אותו מרים קולו על איש, לא במשפחה ולא מחוצה לה. היה בו קו אופי ותרני ורך. מבחינה זו הוא דמה לאבא יותר מאשר לאמא.
במשפחה הוא זכה ליחס של הערצה מצד כולם, הן בשל כושר העבודה שלו, האחריות שתמיד נטל על עצמו, ובעיני אביו גם בשל העובדה שהרבה לקרוא, כי אבינו העריך מאוד יודעי ספר, אך מעל לכל עובדים טובים, אם כי הוא עצמו לא היה כזה. אידיאולוגיה בקשר לכך הייתה לאבא. כושר וכוח פיזי לא היו לו.
הוא נהג לדבר בשקט, דבריו היו שקולים ומדודים, ולא זכור לי שמישהו במשפחה חלק עליו או התווכח עמו. אם דיבר בהתלהבות ובשטף היה זה על ספר שקרא.
לא זכור לי ששמעתי אותו פורץ בצחוק משחרר, מתבדח או מתלוצץ עם הזולת, תמיד היה רציני ומאופק, כשדיבר כולם האזינו לו.
לא אטעה אם אומר שהוא חי בספרה גבוהה מהרגיל, חי בעולם רוחני וערכי משלו, ולא אגזים אם גם אומר שעולמו זה היה נעלה משל רבים אחרים. ויחד עם זאת רגליו היו נטועות באדמה, וידיו עסקו בה.
לעיתים היה לוקח, בעיקר לפני הקציר, שיבולת חיטה, מפורר אותה ובוחן את גרגריה בהנאה, או מולל בידו רגב אדמה כאילו בוחן את קרביו, תוך התפעלות מיכולתה של האדמה להצמיח ולהניב.
היה לו יחס מיוחד לפרדות שעמן עבד כשותפות למאמץ, הוא והן היו חוזרים שטופי זיעה בגמר יום עבודה, והוא היה טופח בחיבה על צווארן, כאילו לאות תודה.
אני חושב שיחס זה להן ולפרות הוא ראה מקטנותו מאבא, ורק טבעי היה שיאמץ אותו.
זכור לי, שבאחד הלילות, בתחילת המלחמה נערך בלילה מבצע של חילוץ הילדים מרמות נפתלי, והורדתם למקום מבטחים.
הוא כאחרים, נשא על גבו ילד קטן במורד ההר התלול, בדרך לא דרך.
שמעתי כאשר סיפר זאת להורים בהרגשת סיפוק.
פעם חזר ממלכיה לאחר שהיה נתון עם חבריו במשך שלושה ימים להפגזות ולהתקפות של צבא לבנון.
הוא היה חיוור, בלתי מגולח ואולי אפילו מפוחד.
לאבא אמר פעם באחת מחופשותיו הקצרות, (כיוון ששירת בצבא קרוב לבית ונהג לקפוץ לביקורים קצרים), שיש לנו "נשק סודי", והוא ה"אין ברירה", אנו נלחמים עם הגב לים.
הזיכרון של שואת יהודי אירופה, שהסתיימה שלוש שנים קודם לכן, אדישותו של העולם הנוצרי, שלא לדבר על שיתוף פעולה של רבים עם הצוררים, היו כענן שחור ומאיים מעל כולנו. ידענו מה צפוי לנו אם ננוצח.
חבריו ליחידה סיפרו, שבאחת הנסיגות שלהם למוצב "ירדה" מהמוצב "243", שעבר מיד ליד, ותחת אש סורית בגב הוא היה במאסף, הוא גרר עמו חייל תשוש שהיגיע לאפיסת כוחות, ובכך הצילו מליפול בידי הסורים, ובהמשך נשא על כתפיו שני רובים, שהשליכו חיילים נסוגים, כדי להקל עליהם את הנסיגה. בקרב האחרון (כפי שכבר כתבתי), נשאר עם כיתת חיילים בפיקודו של חברו הטוב נתן וישניצקי, כדי להילחם "עד הכדור האחרון" לעכב את הסורים, ולאפשר למחלקה לסגת בשלום עם הפצועים ועם ההרוגים לעבר מוצב "ירדה".
אם לנסות לסכם את התיאור שלו, אפשר לומר ששני המעגלים, שציינתי בראשית דברי, כאילו חברו יחדיו, כדי לעצב אדם שנועד לעמול למען הזולת, אדם שנועד לתת מעצמו ואת עצמו עד כדי הקרבה. כרבים מבני דורו - דור השואה והתקומה.
הוא אחד ממאה ועשרה חיילים שנפלו במלחמתם לבלום את ראש הגשר הסורי, שכבש את המושבה משמר הירדן, ושרצה לנתק את "אצבע הגליל".
המושבה, שבה נולד וגדל, נראית מהמקום שבו נפל.
אם יש ממש באמרה: על אדם "שנפל בהגנה על ביתו ועל מולדתו", זה המקרה המתאים, ללא שמץ של פראזה.
מי שמחפש נחמה יוכל למצוא אותה בעובדה זו.