משה-זלמן, חניך ישיבת וולוז'ין, נצר למשפחות מיוחסות בישראל (משפחת לונץ מצד אביו - ומשפחת הנצי"ב מצד אימו) עלה לארץ בשנת תרפ"ג. צעיר ורק היה, בן ח"י, צנום ודל, אולם ספוג תורה ודעת, צנא מלא ספרי, בעל כשרונות מבורכים, שקדן ומתמיד, והעיקר - לב פתוח וער. טבעי היה הדבר, שמשפחתו, שלא האמינה באפשרות הסתגלותו לעבודה חקלאית, תבקש הימנו להמשיך בלימודים, אולם הוא, ישר מן האוניה, נכנס לעבודה, בדחילו ורחימו, בשמק דודו ביבנאל.
למרות החלטתו התקיפה להישאר בעבודה, היה, בראשית צעדיו, מהסס ומפקפק. קשים ומרים היו חבלי התאקלמותו והסתגלותו באקלים הלוהט, אף סבל לא מעט - מן הקדחת, אך התגבר והתחשל בתוך יסורי העבודה.
מקרה אחד מחייו, מראשית בואו ארצה, לא אשכח לנצח.
בימים ההם עדיין היינו מתחרים בהשכמת יציאה לעבודה. באחד הימים, בעונת הזריעה, השכמתי ויצאתי לעבודה עוד בטרם שחר ובטוח הייתי, כי אני הראשון. אולם, לתמהוני ולצערי הבחנתי בחושך בעגלה עמוסה זרעים ומחרשות, הנוסעת לפני, ובה אדם מכורבל באדרת. לא היכרתי, מיהו הנוסע, ורק בשדה, בתוך העבודה, עם הנץ החמה ודמדומי הבוקר הראשונים - היכרתי מרחוק את משה זלמן, כשהוא צועד, לא בטוחות, אבל בדבקות ובנאמנות, מאחורי המחרשה - ולא הרחק ממנו דודו, אברך משי וחניך ישיבה גם הוא, נושא משך הזרע...
עתה לא השתוממתי עוד; ידעתי את גזע האנשים האלה, השקדנים והמתמידים והיודעים לאחר עם תיקון חצות וגם להתגבר כארי ולהשכים לעבודת הבורא.
אחרי שעה ארוכה, כאשר הספקתי כבר לזרוע ולחרוש מענית גדולה וישבתי לסעוד פת שחרית, ראיתי מרחוק את משה זלמן ממשיך בעבודה, אפס - צעדיו כבר נעשו קלים יותר, בטוחים יותר. התקרבתי אליו והתבוננתי בו - והינה על פניו זרוע אור, אותו הזוהר המיוחד לכובשי העבודה, לכובשי האדמה... סוגיה קשה וחמורה נתפרשה לו בבת אחת, והוא כולו קורן ומאושר.
הבנתי: מעתה כרת משה זלמן ברית עם האדמה והעבודה לנצח...
ובשעת הצהרים, בסעודה המשותפת של החורשים בצל העגלה, ישב משה זלמן כאחד מאתנו, בבחינת "מלך לשדה נעבד"... וכאשר שאלהו אחד המסובים, אם יש בדעתו להמשיך בלימודים, ידעתי את תשובתו מראש. ואכן, ענה משה זלמן לתומו בטון פסקני: "בודאי שלא!"
מאז היה משה זלמן לאיש השדה והעבודה. גופו התבגר והתחשל בעבודה, אולם יותר מזה התחשלה והשתרשה נפשו בפעולה וביצירה - ויאציל מחזון רוחו, מתבונת שכלו ונדיבות ליבו, על כל הנמצאים במחיצתו.
נפשו נקשרה ביבנאל, באנשיה, בשדותיה, בצרכיה ומשאלותיה; פעמים היה יוצא לראות את הנעשה בארץ, אך מיד היה חוזר למשקו ולעבודתו הענפה והפוריה: הוא ארגן והדריך את הנוער, היה מקהיל אסיפות לבירור שאלות השעה והחברה, היה עסקן נאמן של הקרן הקימת, הרוח החיה במועצת הפועלים וכן נושא בעול סידור העבודה, אף דואג למחוסריה; הוא טיפל בקליטת עולים והרחבת המושבה, נלחם לביצור העבודה העצמית העברית בכל ענפי המשק - ועוד ועוד כיוצא באלה. כמו-כן התמסר בכל חום ליבו ושקדנותו הנאמנה לשמירה ולביטחון - הלא הוא המזמור האחרון שלו, בו חי ובו נפל קרבן.