טוראי אברהם המאירי ז"ל

אלבום תמונות

יוסי - חבר ילדות:

יום ראשון - ירושלים 6.3.83

נפרדנו בצומת גהה. אתה בדרכך לעדינה ואני לרחובות, ולמחרת לארה"ב. כן טסנו, ובג'מבו מעל אירופה, נודע לי, כי בארץ פרצה מלחמה.
לא אכתוב לך כאן על הטיול עצמו, וההרגשה, של כל כך רחוב מהמלחמה. למעשה כתבתי לך שם מהחוף המערבי, פחות או יותר הכל.
אתה יודע, כששלחתי את המכתב, לא חשבתי לרגע על אפשרות של אבריימל'ה במלחמה, הרי אתה היית בצאלים, לא?!
אני זוכר שאפילו "...שמור על עצמך...", משפט שסיים מכתבים לחברים, שידעתי שנלחמים, לא היה אצלך.
פשוט כתבתי: "...להתראות בארץ". זהו.
את הידיעה, כי נפלת, קיבלתי בטלפון, חודש מאוחר יותר. היינו אז בעיצומו של טיול אופניים לאורך החוף המערבי של ארה"ב. אני זוכר ששאלתי: "איזה אבריימל'ה?" "איך הוא הגיע לשם?" "איך זה קרה?".
לא, לא בכיתי. אפילו סיפרתי על התוכניות להמשך. שמעתי, כי בארץ, כנראה, תהיה הפסקת אש בקרוב. השיחה הסתיימה. עמדתי מול הטלפון ניסיתי לעכל, להרגיש איך אתה ממלא פתאום את הסביבה, ראיתי. "אבריימל'ה נהרג?!"...
שתי מילים שצוברות אט, אט משמעות. מציאות. זה השלב שצריך לבכות, אבל איך עושים את זה?
החיוך שלך והנפת היד, כאשר האוטובוס זז מהתחנה, הנסיעה עצמה, שיירות הצבא העולות צפונה, כשאנחנו בדרכנו דרומה. השאלה שלך בליווי הקללה "קיביני-מט, למה אותי לא הקפיצו?"
אולי אני טועה. לי נדמה שהרגשת מאוד לא נעים, אז באותה שבת, באוטובוס בדרך לתל-אביב.
וקצת יותר רחוק - שיחות אחרונות, תוכניות, צבא, לחזור למשק, קורס בטחון, כדור-סל, הנסיעה לתל-אביב, בדולפינריום איריס, הכומתה שביקשת וקיבלת, קורס קצינים, להיות בחיל הצנחנים, הברוגז הגדול בגלל האופניים "שפינצ'רטי" לך - על האופניים הכל כאילו עובר ממול, יחד עם חופיה היפיפיים של אורגון.
דקות מצטברות לשעות. שעות המצטברות לימים. זמן. מרחק.
ביבנאל נראה כאילו דבר לא השתנה.
מספרים על עוזי, עליך, על המלחמה. פתאום קשה לכתוב, מחפשים את המילים. מילות הסיום.
איך מסיימים מכתב כזה?
נזכר ששכחתי לכתוב על הביקור בבית הקברות ועל הביקור בביתך: "...נכנסתי מהכניסה הראשית, למרות הדחף אל הדלת האחורית, ומהמטבח אליך לחדר. ישבנו בסלון, הוריך ואני. מעט דיבורים והרבה שתיקה. ניסיתי לפזול לחדרך תוך כדי מעקב אחרי הכבל של הטלפון שסידרת. זה נעלם בחדר החשוך. מבט על ערימת התקליטים: 'ג'נסיס', אל התמונה שלך למעלה. ושוב מבט אל הוריך.
דומה שפתאום הכל יותר ברור: אתה איננו.
ואנחנו, כאן ביבנאל, בתל אביב, לומדים, עובדים, מחפשים, חושבים על העתיד.
חיים.