בהיותו באחד מאמוני הגדנ"ע האחרונים, הוא כותב בקטע של מאמר:
"אמוני הגדנ"ע הציבו לפני כמה אמיתות בטחוניות שלא ידעתי אותן עד כה, ראיתי את הגבול שהיה קרוב מאוד מכל צד שפניתי שביל הפטרולים המסוכן הזכיר לי את הפגיעות והאבידות שהיו לנו, מעולם לא הרגשתי רגש של השתתפות וחובת השתתפות במלחמתם של הנופלים כמו בימים אלו, כשעמדתי מול שביל זה. ידעתי כי שבילים רבים כאלה ישנם עם המדינות העוינות לנו וכל אחד מסוכן מחברו, נוכחתי כי האמונים רב ערכם ורב צרכם לנו.
למדתי על המתרחש בתחום הבטחוני של מדינתנו, שהיה רחוק ממני מבחינה מעשית ואף ראיתיו תמיד באור הלא נכון, עד פגעי בו פנים אל פנים".
ברוח זו התגייס לצבא, והעמיד עצמו בין שורות החיילים המהוים חומה חיה סביב אדמת המולדת והעם בישראל. מדי פעם בפעם היה מפתיע אותנו בבקורי פתע, כי ידע את שמחתנו הרבה לראותו בריא ושלם. עתים היה מביא עמו גם חברים כאורחים נוספים לביתנו, "ביתו החם" כפי שכנה זאת באחד ממכתביו.
אך לפתע, באחד הלילות נתבשרנו את בשורת איוב המחרידה, גם הוא בין נופלים באחד משבילי הפטרולים ברמת הגולן.
קרן האור שהיתה בביתנו כבתה לנצח והבית התרוקן מיופיו.
בלבינו נשארה חרוטה לעד דמותו האצילה והיפה, קומתו הזקופה והנפש הטובה.
ההורים, מרים ואלימלך.