תפריט נגישות

סמ"ר אורן זריף ז"ל

מתוך כתבה מהעיתון "קול הרצליה"


טרגדיה נוראה פקדה בשבוע שעבר את משפחת זריף מהרצליה, כשבנם הבכור, סמ"ר אורן זריף ז"ל, נהרג בשריפה בלבנון, לאחר שהכוח שעימו נמנה נחל הצלחה גדולה בהתקלות עם המחבלים. אורן היה בן 21 וחצי במותו, ונותרו לו חודשיים וחצי בלבד לשחרור. הוא השאיר אחריו, אב, אורי, אם, חנה, אחות - שמרית (17.5), אח - רותם (14.5), סבים וסבתות, דודים, וחברים רבים. משפחת זריף נראתה השבוע כמי שעדיין שרויה בהלם, ועדיין לא קולטת את משמעות האסון הכבד שנפל עליה.עם זאת,
כאבם מוחשי מאוד וקשה מנשוא. מדי פעם הוא אף פורץ החוצה בדמותן של דמעות, בייחוד אצל האב השכול, אורי. "שלושת השבועות האחרונים נראו לי כמו נצח", מספר האב אורי ודמעות בעיניו, "כל יום הייתי אומר לעצמי שהנה עבר עוד יום, שמקרב אותנו ל- 29.10, היום שבו היה אמור אורן להשתחרר".
אחותו לעומת זאת, כבר לא פחדה הפעם. "בפעם הראשונה שעלה אורן ללבנון, הרגשתי פחד עצום. אבל הפעם הרגשתי שזה ממש הסוף", אומרת שמרית ומסבירה את פשר הרגשתה: "אם
עבר פעמיים, למה שלא יעבור גם הפעם".
את המהלומה קיבלו שמרית ובני משפחתה ביום חמישי בשעה שמונה בערב, כאשר אנשי קצין העיר הודיעו להם על האסון. "פחדנו מהאנשים האלה לכל אורך השירות, שלא ידפקו לנו בדלת", נזכר האב. צחוק הגורל רצה שהאסון התממש דווקא כשחשבו שהכל כבר מאחוריהם. על אנשי קצין העיר יש לכולם במשפחה רק מלים טובות לומר: "הם מילאו אותנו באהבה והרגשנו שהם עושים זאת מתוך הלב, ולא רק באים למלא את חובתם וללכת. הרגשנו כלפיהם תחושה ממש כאל קרובי משפחה", אומר האב. מלאכי המוות הפכו למלאכי שרת, כדבריו של הדוד, רפי פאר. השבוע היה צריך אורן לצאת הביתה, אך כידוע, כבר לא הספיק. את הפעם האחרונה שראו אותו, ב-4 באוגוסט, הם לא ישכחו לעולם. עכשיו התאריכים, מקבלים משמעות.
הם זוכרים שהוא בילה באופן נפלא, כאילו לא רצה שהחופשה הזו תיגמר. "הוא היה מראה לי כל הזמן את המדים" מספרת אחותו שמרית, "כאילו אין לי זכות להגיד כלום, ואני צריכה לכבד אותו, כי הוא בגולני. היה נורא גאה בזה שהלך לגולני והוא לא סתם ג'ובניק".
גם האב הוא יוצא גולני, וידע בדיוק מה עובר על בנו. על כן, במשך כל שירותו הצבאי של אורן, ההורים דאגו לו מאוד, והוא מצידו הרגיע אותם. לדברי האב, הוא אף הצליח בכך, במידה מסויימת. "היה מצלצל כל יום, רק כדי להגיד 'שלום, אמא ואבא'. זה הספיק לנו", מספר האב ופורך בבכי, "ביום שלישי היתה זו השיחה האחרונה שלו. הוא דיבר עם אמא שלו ואמר לה שלא יוכל להתקשר עד יום שישי, כי הוא עולה ללבנון. עם זאת, הרגיע אותנו ואמר שזו גיזרה שקטה. אמר ששם יותר שקט מפה", נזכר האב, "אחר כך
שמענו מהקצינים ששם זו מלחמה שלמה". הכאב טבוע על פניהם של בני המשפחה, וכאילו הפך להיות חלק מתווי פניהם. עם זאת, חיוך עולה על שפתיה של שמרית כל זמן שהיא מדברת על אורן ונזכרת בו: האח הבכור, החייל הגאה. "לעולם אזכור אותו כגיבור", היא אומרת בגאווה,
ומוסיפה, כמי שרוצה להוכיח שהוא באמת היה כזה ולא רק בעיניה: "כל מי שהיה עד לאירוע אמר שאורן היה גיבור. הוא הרג שני מחבלים וזו היתה הפעם הראשונה שנתקל במחבלים. הוא נתן תחושה שהוא דווקא מחכה להתקלות. לא פחד מזה. אם היה חי, היה גאה בעצמו. עכשיו שוקלים לתת לו צל"ש", מספרת אחותו.
את השיחה עם בני המשפחה ניהלנו בחדרו של אורן. חדר חדש לגמרי, שהוא לא יוכל ליהנות ממנו. רק ידע שהוא מחכה לו בבית. רק ביום שלישי סיימו ההורים לסדר החדר. האב אורי סייד לו את הקירות ותלה לו את הטלוויזיה על הקיר כדי שיהיה לו יותר נוח לראות אורן נהג לצפות הרבה באם. טי וי. נורא אהב מוזיקה.

בניית אתרים: