סגן אייל מישאל לוי ז"ל

דברים לזכרו של אייל

כשנתבקשנו לכתוב דברים לזכרו של אייל, נראה הדבר בעינינו כמובן מאליו. אולם מאז ועד לכתיבת שורות אלו עבר זמן רב. ולא משום בעצלות נדחתה מלאכת הכתיבה.
אנו מרבים לדבר על אייל, ואין יום שבו אין אנו נזכרים בו. אך שונה הכתיבה מהדיבור.בכתיבת דברים יש משום הכרה באובדנו של בן-משפחה אהוב ויקר. אך הדעת, שאינה מסוגלת להבין, מקשה על הכתיבה ומדחיקה אותה עוד ועוד.
רוב הזכרונות מאייל הינם מביקוריו בבית סבא וסבתא בהרצליה.
לאחר מביקורים אלה (עת היה אייל כבן 11), הצטרף אחד מראשוני הארנבים שאומצו על ידי משפחת לוי, ותוך זמן קצר נעלם במרחבי גינת סבא העשירה בעצים ובצמחים. כשהתגלה דבר האבידה, החל אייל מחפש אחר הארנב הנפקד. בעקשנות ובהתמדה יוצאות דופן סרק כל פינה, עץ ושיח עד שנמצאה האבידה.
הפעם דאג אייל לבנות כלוב, תוך אילתורים ובכשרון טכני שהיה כל כך אופייני לו.
ככל שהתבגר אייל התמעטו הפגישות אתו, אולם גם מעט הזמן שבו שהינו יחד הספיק כדי לחרות בזכרוננו את דמותו הנפלאה. שקט, מבויש, ממעט במילים, מלא בתוכן ובהומור.
זכור לנו המפגש המרגש בבה"ד 1 בעת שסיים את קורס הקצינים. בשל הכמות הגדולה של המבקרים, נתפזרה המשפחה במספר שורות, ואייל, שלא ידע מי ומי במבקרים, החל מזהה אותנו אחד לאחד, ובהגיעו אלינו אמר במבוכה: "יו, כמה באו", כאילו אומר "בשביל מה טרחתם?" אנחנו יוצאים מגדרנו מרוב התרגשות, ואייל, בקור רוח, לוחץ את ידינו וממשיך הלאה, אל חבורת הידידים הגדולה שעמדה בסמוך.
כך נזכור אותך תמיד, אייל יקר. צועד בסך על מגרש המסדרים וממשיך במסלול צבאי מוצלח ומבטיח, כשאנו צופים בך ממרחקים, תמיד שואלים, מתעניינים וגאים בהצלחתך.

הדודים שלמה ועפרה שמואלי