... כאב תקופה, דמעות צור. ואתה מתרפק אל היקר והטוב. והוא איננו. נשאתו סופת אימים, נגדע הנוף, לא תראו עוד את זכר קומתו, את פניו המוצקים, המביעים אומץ ותוקף, את האדם, שנועד להיות עובד אדמה, אבל העתים הפכוהו לחייל. עמל, אהבה, יסורים, עד מגיעים לנחת ומשה הלך בתלם. בסערה חי את חייו. איש החברה והחברתיות. איש העבודה והמסירות. משחר ימיו צמא לעבודת כפים וחקלאות. זו מטרתו בחיים. לשם זה, הלך ללמוד בגבעת השלושה ומשם לבית-ספר כדורי.
לא עוד נראה את החיוך הערמומי, את הפקחות הנפלאה הזאת, שלעולם לא גבלה עם תמימות. סוער, גדוש מאוויים ותקוות ועם זה מסור ונאמן - וכשמו כן הוא. נאמן לעבודה לחבריו ליעודו.
הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. משה וספי חברו. בית ספר עממי, גבעת השלושה, כדורי מעין ברוך ולבסוף התחנה האחרונה: נבי יושע. וביום חשבון יתכופף האדם אל קברי חבריו.
גורי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.