מדברי האם רחל ז"ל בשנת תר"צ
רק עכשיו אני חושבת: מה גדול כוחם של הילדים. כשאני נזכרת בהלל, הנני מרגישה שכל תאי הלב מתמלאים אור, שמחה ואהבה. נדמה, שכל התבל משתנה ברגע זה, הכל לובש שמחה ועליזות. נדמה כאילו אור השמש וצפצוף הציפורים רק בזכות הילדים הם קיימים. אני חושבת, שרק הודות לילדים משתמרת האהבה הרעננה בנפשינו. לו יכולתי כרגע לראות אותם! לו ידעת כמה אני זקוקה להם! אני מודה בכל לבי לאל על שלא מנע מאיתנו את המתנה הזאת - - -
- - - הנני חושבת בילדינו ונזכרת בדאגת אבי. אבי דאג לשלמותי ועכשיו אני דואגת לשלמות ילדי. אמנם, דאגתי עוד לא יכולה להיות דאגה לשלמותם, זאת תהיה דאגה מאוחרת.
הנני דואגת כיצד להנחיל לילדינו את דרכנו. כיצד לנטוע בלבם ובנפשם את שאיפתנו, שאנחנו רואים בה את גאולת האדם וגאולת ארצנו. יודעים אנו, שהילד-האדם שואף לזה מה שרחוק ממנו. לזה מה שקשה להשיג. אנו שאפנו לאדמה, זה היה חלומנו, משאת נפשנו. ילדינו קרובים הם לאדמה - הידעו הם לקחת ממנה מה שהיא יודעת לתת? הידעו לאהוב את האדמה, את הטבע ולהשתתף ביצירתו?
לא אשכח את הרגעים בהם נולדתי מחדש, בהם התחדשתי. עבדתי עד אז זמן קצר בעבודות שונות במשתלה. הייתי ממלאה הכל כדין וכדת. הקפדתי, דייקתי, אך זאת היתה רק עבודת ידים, את נפשי לא השקעתי בזה. את אורות הטבע עיני לא ידעו לראות. קרה עיוורת וחרשה הייתי לכל היקום אשר סביבי.
והנה, אינני יודעת מה קרה. סנה בוער באש. הנפש, הלב - הנני כולי מלאת תהילה לטבע, לעצים, לעשבים. כל ההרים, העצים, העשבים שלחו את אורם לתוך נפשי?
אינני יודעת איך היה, אך הנני יודעת, שבאותו היום קרה אתי דבר בלתי רגיל - התחדשות. ואולי צריך ביטוי אחר? בכל אופן הנפש הוארה, נדבקתי באדמה, בטבע והתעורר רצון חזק להשתתף במעשי הטבע, להיות שותף ועוזר ביצירותיו. הרגשתי פתאם כוחות ענקיים, עליונים, יופי ופאר אין סוף וכל זה מעולף איזה סוד איום ויפה, נפלא ונורא. וטוב לי לחיות ולהרגיש בסוד הנפלא הזה. אין בי כלל הצורך לגלותו, מספיק לחיות אתו ולהרגיש בו.
ומאז ועד עתה לא שכחתי את הרגעים האלה. ומאז הנני דבוקה לאדמה, לכפר ולעבודה בחיק הטבע. - -
מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.