ישעיהו פינקנזון ז"ל

לנשמת בני ישעיהו

ושוב אני עומדת מול תמונותיך ושופכת את מר שיחי.
ערב שבת היום. שמתי לפניך צרור פרחים בכוס היגונים. מסתכלת אני בפניך הרציניים בתמונה הגדולה שעל הקיר. נועצת את מבטי בעיניך הזכות ומתאמצת לחדור לתוך התעלומה האיומה כתהום פעורה, לחידת מותך. האומנם, מחמדי, מַתּ? אינך, אינך יותר? היתכן, אתה שבך אהגה יומם ולילה, שאת קולך אני שומעת, שלצעדיך הנני מקשיבה, שאת מגע פניך, שערות ראשך חשה אני גם כיום, ברגע זה - אתה - אינך בחיים??
אלה אזכרה, ונפשי עלי תתעטף, כאילו זה היה רק אתמול. ערב שבת, לפתע צלצול הפעמון, ארוך וממושך - אני פותחת את הדלת, ואתה נכנס, הילקוט על שכמך, "שלום, אמא", נשיקות וברכות. "באתי לשבת לראותכם". הנך עיף, יקירי, כן, ביום - עבודה קשה במשק, ובלילות - שמירה בקור ובגשם שוטף.
...והנה תמונת ילדותך, תינוק בן שנה, ראש מתולתל, עינים צוחקות, גוזלי הרך, בשרי ודמי, אותך טפחתי וגדלתי בעמלי הרב, בלילות נדודים, בכל נפשי וכוחי. והנה תמונה משרותך בבריגדה... עברו שנים. שם במרחקים על גדות הסניו, בחזית איטליה.
"הורי היקרים, ערב פסח היום, ואני יושב בחפירות מלאות מים ובוץ, מול עמדת הנאצים הארורים. יש להם, לכלבים אלו, דרך ארץ בפנינו". אלי בשמים, נצור את בנינו היקרים ועזור להם להכות באויב האכזרי. ועוד תמונה, חייל במדי חג, ברחובות עיר מפוארת בבלגיה, כולך שופע עוז ועלומים.
"הורים יקרים בקרוב הנני עוזב את אירופה זו הרקובה וחוזר הביתה. סוף סוף לאחר שנתיים נתראה שוב בארצנו, בביתנו. אני משתגע ממש מרוב שמחה ואין מלים לתאר לכם את אשרי".
פסח תש"ז, במחתרת בירושלים. הנה אתה עומד מאחורי עץ שקד מלבלב. האביב בעצם תקפו. אור נוגה של אושר נסוך על פניך, כן, היית על פסגת האושר שנופל בחלקו של אדם צעיר. לא ארכו הימים ובסתיו 1947 עברת לנען, לסמינר הקבוצים הצעירים. בפאתי שמי ארצנו הופיעו עננים קודרים וכבדים מבשרי סערה. בדרכים משתוללות כנופיות מזוינות. הסמינר מחיש את עבודתו.
"הורים יקרים, הסמינר מסתיים, ואז - יהיו פני מועדים לאותם המקומות, אליהם חייב תמיד ללכת אדם כמוני. אין כיום ברירה אחרת. השאלה היא, אם להפסיד הכל או להתקיים, אף לגדול ולהתחזק".
כך כתבת, יקירי.
נופלים חברים בגבולות, בירושלים. נפלו רפיק ונועם, וכל יום מוסיף קרבנות. "הורים יקרים, עלי ללכת לנקום את דמם. את המשימה הזאת לקחתי עלי ואקיימה".
בית קשת, סביבת התבור. כנופיות חזקות בפיקודם של מפקדים גרמנים, "תחת אפה" של ממשלת הזדון, מתכוננות להתקיף את הישובים הקרובים. "אל דאגה, הורים יקרים, ינסו נא לפגוע בנו, נראה להם את נחת זרוענו".
חצי שנה חלפה מאותו היום המר, בו הובלת לקבר אחים יחד עם חבריך לגורל. ששה חדשים, נאד הדמעות עובר על גדותיו, כאב יוקד בלבי השסוע. דלותי מהביע את גודל שברי.
לא פעם אמרתי בלבי - אבליג על יגוני, אפסיק את מר שיחי. אללי לי, כי רב הסבל, לא אדע את נפשי כל היום.
כי, יקירי, נפלת, כרעם ביום עברה, - פרח שנשר בלא עת - אתה ממשיך לפרוח ולגדול בלבי.
כבר בשחר נעוריך נשאת בלבך את להט החזון הקדוש, חזון הגאולה ושחרור האדם מעבדותו, תמיד מוכן לעלות באש העקדה. בזת לכל סכנה ולעגת ליראים ורכי הלבב.
מה עבר עליך, מה חזית ברגעים האחרונים בעמדך על פני התהום שבין החיים והמות?
הראית את קרני שמש החירות עולות בשמי ארצנו, את רבבות צעירינו, את צבא ישראל העולה לנקום את דמכם השפוך?
הראית במבטך הדועך, ברגעי הגסיסה, את הוריך ואת שברם הגדול כים?
שם, על הגבעה, מצאת את משכנך בין חבריך ללא שמש ואור, אולם, כאן הנך חי, חי, ונשמתך הטהורה מרחפת בחלל הבית.
...היום נוטה לערוב. הנך בושש לבוא - לא באת. אוי לאמך, כי לא תבוא לעולם, ומקומך לא יכירנו עוד בחיים.

רחל אבישי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח