שייקה - מן המעטים שחייהם קודש היו לכלל, לצוויו, למאוייו שהזדהו עם תפקידיו של הכלל. שהתפקידים היו להם צורך פנימי.
בכל דפוס בו גבש העם את רצונו הגדול ביותר - תפש שייקה את מקומו: למד חקלאות, הלך לצבא, שירת בהגנה, הצטרף לקיבוץ, ולבסוף יצא עם יחידת הפל"מ של המשק לקראת האויב.
תמיד חפש את המעשה. רק בו יכול להערות את כל שבתוכו. ועקר מעשיו למען העם כולו. משנסה פעם לעשות לעצמו, ללמוד בביהמ"ד למורים, לא עמד. רק בתפקידי הכלל הגיע לשלמות נפשית. את ספוקו האישי מצא באותם מקומות שתבעו יתר התנדבות, יתר אחריות, יתר קושי.
כשנשלח, בצו הפנימי של לבו, לפעולה בהגנה, בחר בקשה שבה, במחייב שבה, והחל פועל ומפעיל בשרות הידיעות.
וכאן נתגלתה הרצינות הגדולה שלו. היתה קו באופיו. בתוך תוכו. מתחת לחיוכו הרחב. היתב בו חומרה גדולה לגבי המעשה. דרש למצות מן התפקיד את כל הניתן למיצוי, נגד רפרוף, נגד רשלנות. היתה בו רצינות לאנשים שעמהם עבד - נלחם על יחס רציני של רעות אליהם - יחס של אמת. היה נלחם על מילוי הבטחה שהובטחה ולא נזדרזו למלאה - ולעתים התנגש עם הממונים עליו בתביעותיו הגדולות.
והיתה בו, בשייקה, רצינות לחברה. מתחת ללצון השנון, לציניות הארצישראלית, היה יחס רציני עמוק. ומשנפגע לעתים מן המציאות המהתלת, בפצע שנפגע בנפשו - זב דם זמן רב...
מעשים של רצינות - למען הכלל, מהם בנויה פרשת חייו של שייקה, שמותו היה סמל ושיא בהם.
מוניה, חצרים-קלטה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח