יצחק נולד בא' מנחם-אב תרפ"ג, בלודז שבפולין.
מביעות טוב ויפות היו עיניו הכחולות והגדולות של התינוק, שהיו נשקפות מתוך פניו הבהירים, עטורי תלתלי הזהב. בן שנתיים היה בעלותנו ארצה בקיץ תרפ"ה. מיד לבואנו חלה הילד הקטן במחלת עיניים קשה, גלה כח סבל מפליא וקבל באהבה ובסבלנות את התרופות המכאיבות.
עוד בהיותו בגן שמש דוגמא לכל בנקיונו המופתי. את לימודיו בבית-הספר אהב מאד. הכין את שעוריו בשקידה ובשקט. כשגדל עזר לאחיו הצעיר, חיים ז"ל, בהכנת השעורים ותמיד בשקט ללא כל התרגזות.
הצטיין בהתנהגותו העדינה כלפי חבריו ומוריו ומעולם לא שמעתי תלונה עליו.
בהיותו בן 13 הצטרף לתנועת "המחנות-העולים". בביתנו היו מתאספים לעתים קרובות חבריו לפעולות או להכנת טיולים, מסיבות וכדומה. חיים הצעיר הסתובב תמיד סביבם וחכה בקוצר רוח שינתן גם לו להצטרף. לפני שסיים את ביה"ס העממי הזמין אותנו המנהל וספר שרופא ביה"ס מצא אצל יצחק איזה חולשה בלב ואסר עליו כל עבודה גופנית, יעץ על כן שימשיך את לימודיו בביה"ס התיכוני למסחר ויהיה לפקיד טוב.
כששמע יצחק את המלה פקיד התרתח: "פקיד? לעולם לא אהיה פקיד ובעיר לא אשאר".
לאחר הסברות רבות של ההורים והמורים הסכים ללמוד בביה"ס למסחר, מקום שבו הצטין שוב בכל.
לאחר שנת לימודים אחת התחדש הויכוח, ההפצרות וההסברות היו ללא הועיל. הנער השקט התגלה כתקיף בדעתו. קיים את החלטתו ויצא עם קבוצת "עלומים" להכשרה בבן-שמן.
את חטאי אני מזכיר היום. בבן-שמן בקרתיו רק פעם אחת, אולם בקור יחיד זה לא יישכח לעולם. באתי לבן-שמן בצהרים. את יצחק לא מצאתי, הוא עבד אצל אחד האכרים. יצאתי וחיכיתי לו בדרך לכפר. ראיתי עגלה עמוסה מתקרבת אלי. הבחור שהחזיק במושכות קפץ בשמחה אלי. היה זה יצחק. תמהתי בלבי: הזה יצחק החלש? לפני עמד בחור בריא וגבוה, רחב כתפיים, היודע את עבודתו. בבן-שמן בלה שבתיים. עבד חצאי ימים ובחצי השני למד. לאחר השנתיים חזר הביתה ובידו תעודת-גמר של ביה"ס החקלאי ומתנות נאות מהאכרים שעבד אצלם.
לאחר חופשה בבית יצא להכשרה בגבת. בגבת עבד בעיקר כרועה צאן, ומאד היה מאושר בעבודתו הקשה ורבת האחריות. זכורני שבלילה אחד שמענו לפתע קול דק של גדי ורשרוש בדלת, כשפתחנו ראינו את יצחק מאמץ אל החזה גדי קטן שהביא לנו כמתנה.
ספר לנו הרבה על עושר המשק אך בכל זאת לא רצה להשאר בו ואמר: "אנחנו צעירים וצריכים ליצור בעצמנו דבר חדש". גם הפעם לא הועילו שידולינו שישאר בעיר. הצטרף לגנוסר ואמר לנו: "במשך הזמן נביא חיים ואני אתכם אל הקיבוץ, נחיה כולנו ביחד, ואבא שוב לא יצטרך לעבוד קשה".
בגנוסר נפתח לפניו שדה פעולה רחב. בכל תם לבו התמסר לעבודה. יפי המקום, הכנרת, הקסימו אותו. החל לעבוד בשדות הפלחה של גנוסר.
עולמות חדשים ועשירים נגלו לפניו. היה לאיש השדה. התקדם בעבודתו עד שהיה למרכז ענף הפלחה בגנוסר. ארבע שנים היה בקבוצה, אך למרות הכל לא מצא ספוק. גנוסר היתה בעיניו קבוץ ותיק והוא היה צעיר בגילו מחבריה. התלבט וסבל מאד בגלל זה. רצה לעבור למשק צעיר יותר. ראיתי מקרוב את מלחמתו הפנימית הקשה בשעה שבא לכמה חדשים לת"א לעזור לנו. מאד לא רצה לפגוע באנשי גנוסר. בכל זאת אזר בסוף עוז ומתל-אביב שם פעמיו לבית-קשת.
על בית-קשת וחבריה, בני שכבתו בתנועה, ספר הרבה היה מלא התפעלות מהקבוצה. עבד בפלחה בבית-קשת ויצא גם לעבודת חוץ בבית-השטה. משהתחילה המלחמה כתב והרגיע אותנו:"כאן הכל שקט".
ששה שבועות לפני נפילתו של יצחק, ביום ששי אחד, בא בטרמפ מקרי, ישר מבית-השטה, כשהוא בבגדי עבודתה הביתה.
ארע המקרה, שבאותה שבת לפנות ערב בא גם חיים ז"ל ושניהם נפגשו. את הרגע הזה שבו נפגשו והתנשקו, לעולם, לעולם לא אשכח.
באותו ערב באו גם בנינו שמואל ורחל. היה זה מקרה.
הדבר היה בעיני פלא גדול מאד. לאחר שמונה שנים שוב נפגשו כולם בביתנו, ליד שולחן ההורים, לערב אחד...
ערב זה ישאר לנו לזכרון לכל ימי חיינו.
את יצחק לא ראיתי יותר. שני הנערים הללו נפלו ואינם. יצחק נפל בבית-קשת ולמען בית-קשת. חיים נפל בסביבות ירושלים ולמען ירושלים.
יהיה זכרם לנו לעד ולעולם.
אבא
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח