יצחק "איציק" פוזננסקי ("פוזה") ז"ל

קורות חיים

בן אברהם ויהודית. נולד ב-15.8.1923 בלודז אשר בפולין. עלה ארצה עם הוריו בהיותו בן שנתים. גמר את בית-הספר העממי והמשיך בבית-הספר התיכוני למסחר, אולם לבו נמשך להגשמה חלוצית, על אף חולשתו הפיסית. מנהל בית-הספר ניסה להשפיע עליו ועל הוריו שימשיך בלימודיו, אשר בהם הצטיין, ולא ילך לעבודת השדה המפרכת, והוא הסכים להמשיך לימודיו עוד שנה אחת, אולם על אף הפצרותיהם לא סיים את חוק לימודיו והלך עם חבריו לתנועת "המחנות העולים", בקבוצת "עלומים" להכשרה חקלאית לבן-שמן.

שם התפתח במובן הפיסי, התבגר, כתפיו וחזהו התרחבו והיה לחקלאי מובהק. אחר-כך עבר להכשרה בגבת ועבד שם כרועה צאן. התמסר לצאן באהבה ומצא בעבודה זו ענין רב. הוא אכן הצליח לרפא את הצאן בשעת הצורך.

מגבת עבר לגינוסר וגם שם הצטיין במסירותו לעבודה בפלחה. חלם להעביר את הוריו לקיבוץ שלו ושל אחיו (חיים אשר נפל גם הוא) ולפתור על-ידי כך את שאלת קיומם החומרי.

מגינוסר נקרא לעזרת ההורים לתל-אביב, אך גם שם מצא לו דרך לעבודה חקלאית. עבד בטרקטור במקומות הסמוכים לתל-אביב ובגננות. מתל-אביב ביקר את חבריו לתנועה אשר התישבו בבית-קשת והחליט להצטרף אליהם, על אף שהוצעה לו חברות בקיבוץ גינוסר. וכך הסביר את מעשהו זה:"אמנם גינוסר הוא קיבוץ נהדר, אך באתי לשם, כשהכל היה כבר מוכן. אני רוצה ליצור דבר מהתחלה במו ידי...". ואמנם, היה במשך זמן קצר לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ ובמסירות האופיינית לו הוסיף הרבה להתפתחות הנקודה.

בעדינותו הרבה וביושר לבו, רכש את חיבתם והערכתם של החברים. נדמה, כי לא היה אדם בקבוצה, אשר התחכך עימו ואשר נטר לו טינה. היה בצבע שערו הבהיר ובתכלת עיניו משהו ישר, ונאמן, נעים ולבבי. איש רגש היה ובשוררו בצוותא היה קולו מלווה את האחרים.

אחרי כשנה, ביום 16.3.1948, נפל עם 7 מחבריו בקרב הקשה עם מאות ערבים שארבו לקבוצת הסיור של קבוץ בית קשת. גם לאחר שנפצעו המשיכו החברים להלחם, על אף שידעו שגורלם נחרץ. הם עמדו בגבורה עד הכדור האחרון.

נקבר בבית-קשת ב-19.3.1948.

חמישה שבועות אחריו מת בנבי סמואל מות גבורה גם אחיו הצעיר ממנו.