עוזי - איננו!
שאון הקרב נדם. המלחמה תמה. העם בעורף שב לשגרת יומו, החיילים אשר פרקו נשקם, שבו אף הם והיו ל"עמך". רק משפחות השכול, לא כתמול שלשום המה, ישאו כאבם ויגונם בדממה, וברטט זכרונות.
עצמת הפרידה והניתוק , שבה והולמת ללא רחם, דומה כי הנה עוזי כאן. עמנו ב"מעגלי החיים" ואזי כהבזקי ברק, מכה המציאות המרה. והדמות הבלתי מושגת, הנמוגה אל מול היד המושטת לקראתה, רועמת כרעם אל תוך ההכרה - הוא איננו! הוא לא ישוב לעולם...!! הלב ממאן להאמין, אך עלינו נגזר "לחיות עם זה".
לחיות עם זה!
בשלוש מילים אלה, טמון עולם ומלואו. עולם השכול והיתמות עולמנו שלנו, הממשיכים לחיות - בלעדיו. מחד, מצווים אנו להמשיך לחיות, ומאידך, לעולם לא ישובו ויזרמו החיים באפיקם הקודם. אין זאת אומרת כי נהפוך עורנו, ואחרים נראה מכפי שנראינו, לא זאת, אלא - בתוכנו, באמות המידה בהם נשפוט את המתרחש סביבנו, בשאיפותינו ובהווית עולמו הפרטי של כל אחד - אחרים אנו, כי נגזר עלינו לחיות עם השכול. לחיות בצלה של אנדרטה.
כגל עד לדורות.
אבני הבנין לאנדרטה לזכרו של עוזי - פזורות בלבבות כולנו. קוי הדמות ותמונות מן העבר, כל אלה ביחד כיד לבנים המה, כגל עד לדורות.