שבוע, שבועיים, חודש... וכבר כמעט שנה... געגועים עזים לאהוב, לאיש היקר, אשר זכרון חיוכו, חיוך אשר ליווה אותו בכל מקום וכמעט בכל עת, מסרב להימחק.
עוזי שלי, בבגדי עבודה כחולים, או לסירוגין בבגדי צבא ירוקים, או לכל היותר בג'ינס וחולצת פלנל משובצת - מושך באפו בטבעיות שכולם מכירים, בשקט נפשי אין קץ שאותי לפעמים מקומם, במעשיות גמורה אך בשלווה... אלבומי התמונות הגדושים מזכירים לי אותך - את שנינו, בחוויות שונות והכל עובר כמו סרט ארוך ארוך.
טיולים נהדרים בשבתות עם חברים, הבילוי "הרומנטי" בשעות החליבה ברפת, החופשות בירושלים - אותה כל כך אהבנו יחד, טיולים בסיני, מסיבות בבית, אלעד - איתך על הטרקטור בגיל חודש... עד שפתאום הכל נפסק - תמונה אחרונה עם אלעד באלבום, תמונות אחרונות מן המלחמה על הטנק...
קשה לכתוב, להעלות רגשות וזכרונות שעוברים ברטט ובהתרגשות רבה כל כך על דל שפתי - על הדף.
הכל אמור להיות ממשי, לומר שאכן סוף - נגמר, ובכל זאת משהו עמוק ופנימי אומר, שאתה - בכל מה שהיית לי יצרת המשכיות.
המחשבות, ההרגשות, הדעות, העקרונות - כל אלו שמלאו את דמותך וליוו גם אותי, הכל זכור וחקוק.
ראה את בנך, שממנו נפרדת כשהיה בן שבעה חודשים ואז מירר בבכי - ללא סיבה "א-בא, א-בא" שנראה אז סתמי, חסר משמעות. היום - גבר קטן בן שנה וחצי העומד מול תמונתך הצבעונית החיה כל כך ומצביע עליה בגאווה "אבא, אבא..." - וזה משמעותי, עד מאד.