משה נולד בניו-יורק ונקרא על שם אחי אמו, משה נאמן ז"ל, שנפל בקרב על מצודת-כוח (נבי-יושע), במלחמת העצמאות.
בגיל ארבע עלה עם הוריו לארץ ומאז עשה את ירושלים לביתו. למד בביה"ס העממי "בית הילד" וסיים את ביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה העברית.
נער מוכשר היה ולימודו בא לו בנקל. התמזגו בו כושר חשיבה ותפיסה מהירה עם דמיון ומעוף. מעולם לא היו לימודיו על דרך השיגרה וההרגל בלבד. שקד על נושאים שהתענין בהם, והעמיק בלימודים מעל ומעבר לנדרש בתוכנית הלימודים המחייבת. שטחי התענינותו היו רבים ומגוונים: אהב טבע ונוף ומרחב; גידל דגים, עשה נסיונות רבים בהכלאתם ובריבויים, ניהל יומן בו סיכם את "מחקריו"; שאל, קרא ורכש כל ספר העוסק בנושא דגים. מכאן, אולי, ראשית אהבתו לים, ולאחר-מכן התענינותו באוקיאנוגרפיה ושאיפתו ללמוד את חקר הים.
אהב את נוף הארץ ובמיוחד קסם לו מדבר יהודה, שאותו עבר ברגליו, לאורכו ולרוחבו, תחילה כחבר בחברה להגנת הטבע, וכשבגר מעט - עם חברים, אך בעיקר בעצמו. היה מדריך של החברה להגבת הטבע ונודע כטייל ומדריך מעולה היודע להדביק את חניכיו בהתלהבותו ולשתף אותם בידיעותיו הרבות.
בגיל צעיר החל לנגן בגיטרה קלאסית. רבות משעותיו היפות בילה עם הגיטרה שאהב, ועל מיתריה פרט להנאתו ולהנאת חבריו. מאוחר יותר נתפס לגיטרה חשמלית. יסד עם חברים להקת נגנים שהופיעה במקומות שונים. אולם תמיד חזר אל אהבתו הראשונה - אל הגיטרה הקלאסית.
תחביב נעוריו היה אלקטרוניקה. היה מטלטל עצמו למרחקים, בערבי החורף הירושלמי הקר, על-מנת להשתתף בקורסים לנוער, בקצווי העיר השונים. וכדרכו, קרא מכל הבא ליד בתחום זה. בנה ו"המציא" אביזרים שונים, התקשר עם תחנות חובבים ברחבי תבל והחליף מכתבים ויידע עם אלקטרונאים צעירים בארצות שונות.
חובב ספורט היה. היטיב לשחק טניס, לשחות, לצלול ולשייט. זכה בפרסים בתחרויות טניס בבירה, היה חבר בנבחרת האוניברסיטה בכדור-מים, הצטיין בשחיה ובשייט. ברם, את עיקר זמנו הקדיש לקריאה. הירבה לקרוא ספרי היסטוריה, אוטוביוגרפיות של גדולי עולם, ספרות יפה בעברית ובאנגלית.
עם סיום ביה"ס התיכון, כשעמד להתגייס לצה"ל, בחר לשרת בשייטת. אהבתו לים, נטיתו להתמודד עם אתגרים קשים ורצונו למלא את שירותו בדרך המחייבת ביותר, בין חברים כרוחו - כל אלה חברו יחדיו בהחלטתו להתנדב לשייטת. ואומנם זכה להימנות עם חייליה.
לאחר שנה ורבע של שירות הועבר ל"גולני". תחילה היתה זו מכה קשה בשבילו, מלווה ברגשות תיסכול ומרירות. אך משעמד על טיבה של "גולני", הכיר בחשיבות המשימות המיועדות לו, הן מבחינה צבאית והן מבחינה חברתית, נתפס כולו לאתגר שהוצב בפניו והקדיש לו את כל יכולתו, מרצו ומסירותו.
ב-1972 נשלח למוצב בחרמון והיה אחראי על קבוצת החיילים שם. זו היתה "טבילת האש" הראשונה שלו כמפקד בין אנשי "גולני". לאחר-מכן נשלח לקורס קצינים ועמד לקבל את דרגתו יומיים לאחר יום הכיפורים. בערב המלחמה היה בעיצומן של ההכנות לקראת מסיבת הסיום של הקורס. צוערי הקורס לא זכו לחוג את טקס הגמר ותחת זאת צורפו כמה מהם, וביניהם משה, לסיירת "שקד" ולכוח המשימה בפיקודו של אריק שרון. לאחר קרבות מרים ב"חווה הסינית" וחציית התעלה, ניקוי הבונקרים, קרבות פנים-אל-פנים ופגיעה ישירה ברכב, הגיע משה בזחל"ם הראשון לפרברי איסמעאליה. ימי הלחימה הקשים במערב התעלה ואובדן רבים מחבריו הותירו בו מישקע כבד.
בתום הקרבות לא הספיק משה להינפש ומיד נשלח לאיזור מזרעת-בית-ג'ן ונתמנה למפקד מוצב "שני", המוצב הקיצוני ליד עמדות הסורים, בצפון הגיזרה, במלחמת ההתשה. חייליו ומפקדיו ידעו לספר על הצלחתו בעידוד חייליו וליכודם ליחידה לוחמת למופת. בימים הקשים ההם, במוצב החשוף, התגלו עוז רוחו, דאגתו לחייליו וכושר המנהיגות הסוחף שלו. בתקופה זו רכש, נוסף על יידע קרבי ונסיון פיקודי, גם הבנה עמוקה ורגישות רבה לבעיותיה של "ישראל השניה".
ב-1974 נשלח לקורס מ"פים ובסיומו נתמנה למפקד הר דוב - מ"פ צעיר בגיזרה קשה, רבת מתיחות וסכנה. משה קיבל לידיו פלוגה שעברה משברים רבים והיתה במצב ירוד ביותר. תוך זמן קצר הצליח לאמנה ולהפיח בה גאוות יחידה. לדברי חבריו לנשק, פקודיו, מפקד הגדוד ומפקד החטיבה - התגלה כמפקד מעולה, רב תושיה, בעל מחשבה מקורית ואישיות סוחפת. הוא השקיע בתפקיד זה את כל אונו, עשה ימים כלילות ועל אף מיחושיו הקשים באותה עת, לא הירשה לעצמו לקחת חופשה או נופש. משה נשא בעול הכבד מתוך יעילות, אחריות עליונה ואהבה רבה לפקודיו. הוא ידע להשרות סמכות מבלי להיתפס לנוקשות, ראה את המשימות הצבאיות הניצבות לפניו אך לא התעלם מצורכי פקודיו. ניסה בכל הדרכים, לעתים אף במחיר התנגשות עם הממונים עליו, לשפר את תנאי חייהם של חייליו, לשמור על רוח טובה, להכיר אישית את בעיותיהם, והקדיש הרבה ממרצו גם לעניני סעד וחינוך. אולם מעל לכל שימש להם מופת אישי, וזכה להערצתם.
באפריל 1975 עמד להשתחרר. תוכניות רבות היו לו לגבי עתידו - לימודי הרפואה וחברתו הקרובה. אך מפקדיו לחצו עליו להישאר בתפקידו. הוא נענה להם, ולקול מצפונו, וחתם על תשעה חודשי שירות נוספים. חודש לאחר-מכן נקרא להשתתף בפשיטה בשטח לבנון. הוא יצא עם חייליו לגלות יחידת מחבלים שהגיעה, לפי דיווח מודיעיני, לאיזור הכפר עיתה-א-שעב.
בהתקרב יחידת הפשיטה אל הכפר נתקלה בלובשי מדים, שלא עמדו על זהותם. הימים היו ימי מתיחות בין הצבא הלבנוני והמחבלים. בהתאם להוראות הפיקוד, שלא להיכנס לקרב עם צבא לבנוני, ניסה משה לברר אם אכן יחידת מחבלים לפניו. כדי לא לסכן את אנשיו ולהבטיח את שלומם, התקדם משה עם איש הקשר שלו לבדיקת המצב. שניהם הותקפו ביריות ונפגעו. חייליו הסתערו לעזרתו והצליחו לחלץ את משה ואת הקשר. מכשיר הקשר נפגע בשעת ההתקפה ויצא מכלל שימוש. כוח החילוץ שנמצא במצב-הכן בגבולנו, לא ידע על המתרחש, ונושאי האלונקות התקשו להגיע בעוד מועד אל הגבול הקרוב על-מנת להגיש עזרה רפואית לפצועים. ב-26 במאי עם שחר, פסק ליבו לפעום, והוא בן 21. ליד מיטתו בחדר הפיקוד, במוצב הר דב, נשאר פתוח הספר שקרא בו, ולידו - הגיטרה.
(מתוך הספר "ברקים ברמה" - סיפור חייהם ונפילתם של 22 חיילים ומפקדים של גדוד "ברק" במלחמת יום הכיפורים ואחריה)